"עבודה מצוינת" – סיפור דמיוני קצר

ראש השירות סיים את שיחת הטלפון הקצרה. "לוחצים עלי מלמעלה לבצע כמה מעצרים", דיווח. "התקשורת והקהילה הבינלאומית דורשים כי רוצחי תושב הכפר ייעצרו".

הוא חבט באגרופו על שולחן. עיניו בערו בכעס. ראש המחלקה והדובר עמדו וחיכו להוראות. "אני לא אוהב לאומיים פנטים", אמר.

"אני לא אוהב איך שהצעירים שלהם מסתובבים על צלע הגבעות כמו בריונים מעל החוק שחושבים שהם הבעלים של המדינה. אנחנו צריכים הרשעה! צריך לעצור את עשרת עושי הצרות הראשונים ברשימה השחורה ולקבל הודאה ממישהו. אם אנחנו לא מוצאים את המפלצות שהרגו את תושב הכפר, אז נעצור את עשרת הבאים ברשימה עד שמישהו ידבר. זה מובן?", שאל בקול רם.

"כן, אדוני", השיב ראש המחלקה.
 
"מה אם ההרג בוצע על ידי תושבי הכפר עצמם?" שאל הדובר. "נקמות דם בין חמולות הן לא דבר נדיר באזור".
 
"לא שמעתי את ההערה הלא רלוונטית הזאת", אמר ראש השירות.
 
"אין ראיות שהנערים ביצעו את הפשע", המשיך הדובר הצעיר וטוב הלב. "אתה לא מרוצה מהעבודה שלך?", שאל הראש.
 
הדובר השתתק, מבין את האיום. סה"כ לא רע לו בארגון, משכורת יפה, שירות משמעותי ואקשן.

באותו לילה נעצר שמעון יחד עם עוד צעירים. הוא היה זהיר ותמים מטבעו.
 
הוא השתתף בכמה שיחות אידיאולוגיות, אך מעולם לא עסק בפעולות כלשהן.
 
"יש לנו ראיות קונקרטיות המקשרות את החשודים לפשע", אמר דובר הארגון לכתבים.
מבודד מחבריו, לא רשאי לקבל מבקרים ולדבר עם עורך דין, התמוטטה רוחו של שמעון. "אני לא יודע שום דבר על הרצח", התעקש. החוקרים לא חילצו כל מידע והודאות מבני הנוער האחרים.
 
"כולם מתעקשים על התמימות שלהם", דיווח ראש המחלקה לבוס. "תכריח אותם לדבר", ציווה.
 
"אתה מתכוון לענות אותם?" שאל ראש המחלקה.
 
"האנשים שלנו יודעים איך לגרום לחשודים לדבר", ענה המפקד הקשוח.
 
תלו את שמעון ברגליו והיכו אותו. החוקרים לא הרשו לו לישון. כאשר נשפכו ליטרים של מים בכוח לריאותיו, הוא הודה בפשע כדי לעצור את העינויים.
 
"אחד החשודים הודה", סיפר ​​ראש המחלקה לראש השירות המאושר.
 
"ידעתי שאחד מהם עשה זאת", השיב בסיפוק.
 
הווידוי הופק באמצאות עינויים", אמר הדובר.
 
"שטויות," השיב הסוכן המנוסה. "אנחנו לא חיים בימי הביניים".
 
בימים שלאחר מכן חזר שמעון מהודאתו, וחזר על כך שאין לו כל קשר עם הרצח. באחת החקירות הופיע הדובר כדי לקבוע את האמת בעצמו.
 
הוא היה משוכנע שהצעיר אכן חף מפשע, אבל אם יביע את דעתו, ידע שהוא יפסיד את עבודתו. לא רק את עבודתו. כל סיכוי להתקדם גם כן. הקריירה שלו תהיה הרוסה.
 
לבסוף, לאחר חודשים של בידוד, הורשה שמעון להיפגש עם עורך דין.
 
סיפור העינויים שלו יצא לתקשורת. בעקבות ההוראות שקיבל, אמר הדובר לכתבים כי לא נעשה שימוש במהלך החקירה בשיטות מופרזות. זה היה תפקידו, להגיד את מה שאמרו לו.
כאשר התפשטו שמועות כי הודאת החשוד הושגה באמצעות עינויים, שר המשפטים שתק, כי לא רצה לסכן את עבודתו. שר המשטרה שתק, לא רצה לסכן את הקריירה שלו. שר הביטחון שתק, הוא לא רצה לקרוא תיגר על ראש הממשלה, בלי להיות בטוח שיוכל להביס אותו בבחירות הקרובות.
 
הרבנים, הסופרים והמחנכים של האומה שמרו על שקט, ביודעם שידו של השירות מגעת לכל מקום ומעל כל חוק.
 
לדובר היו פרפרים בבטן כשפנה אל האולם שהתמלא בכתבים מכל העולם. אחרי הכל, היה לו את האינטרסים של המדינה לשקול.
 
"אתמול בלילה, בתאו, תלה הנאשם את עצמו למוות", הכריז.
 
מחוץ לאולם העיתונאים, בקצה המסדרון, חיכה ראש המחלקה.
 
"עבודה מצוינת", בירך את הדובר. "עשית עבודה מצוינת".