כמו רבים עוקב אני אחר התפתחות המגיפה. מכל הידוע עד כה עולה שהקורונה מדבקת מאד, הרבה יותר משפעת למשל וכי מקצת הלוקים בה סובלים קשה עד כדי מוות לא עלינו. מה שברור הוא כי המשאבים אותם משקיעה המדינה בנושא כולו הם עצומים. מה גם שהמחירים אותם גובה המגיפה הם קשים, יש שיאמרו קשים מנשוא. מערכת הבריאות כורעת תחת הנטל, רבים מאזרחי המדינה חווים קושי כלכלי ובכלל – סגרים מתמשכים, בידוד וריחוק חברתיים, שגרת חיים חדשה לה לא הורגלנו וניתוק מסוים מהמשפחה הרחבה, כל אלה מכבידים מאד.
וכאן נכנסים לתמונה אזרחי המדינה. המערכה קשה ולכל אחד בעיקר למנהיגי הציבור, יש בה תפקיד. יצירת מצב בו רוב מכריע בציבור נענה להנחיות ונוקט אמצעי הזהירות הנדרשים היא משימה לא פשוטה ולחרדתנו אנו רואים כי יש יותר מדי המזלזלים ולוקחים לעצמם החופש להתנהל כאילו הסיפור לא שייך להם ואינו מעניינם כלל.
האמת אינה כן. מי שמזלזל וכתוצאה מכך נדבק ומדביק אחרים הופך לנטל על החברה כולה. לא מדובר בעניין אישי אלא בעניין לאומי ראשון במעלה, אם תרצו מבחן המבחנים לערבות הדדית.
כל מי שמזלזל, במופגן או ברשלנות או בחוסר שימת לב כמוהו כמפקיר שאר האזרחים לגורלם, מסכן אותם שלא לצורך, מכביד על כלכלת המדינה, מפר שגרת חיים של מיליונים, בועט בציווי "ונשמרתם לנפשותיכם" ולעתים (תלוי במי מדובר) גורם לחילול השם עצום ונורא.
וכאן רושם אני לחובה מקצת מאחינו בעלי יראת שמים. לעומת אלה, מהמפגינים האנרכיסטיים בבלפור אין לי כשלעצמי כל ציפיות. אלה כשמם כן הם, אנרכיסטים פורקי עול ושטופי שנאה. רבים מהם שמאל קיצוני ורחוקים מיהדות וממוסר יהודי. ממילא אינם מרגישים חלק מהעם היקר שלנו - העם היהודי, ובוודאי שהמושג ערבות הדדית זר להם.
לעומת מפגיני בלפור ודומיהם באתרים נוספים בארץ, כל מי שחי כיהודי ובעיקר שומרי המצוות מחויב מדין תורה בציוויים המוכרים של "נשמרתם לנפשותיכם", "וחי בהם", "ואהבת לרעך כמוך" ובעצם בדאגה ובערבות ההדדית לכל יהודי באשר הוא.
כאשר אנו רואים יהודי המהתל במשטרה ועושה ההנחיות פלסתר, כאשר אנו שומעים על סוכות ענק המוקמות ערב החג, כאשר אנו רואים אדמו"ר מקיים מצוות תשליך כשהוא מוקף במאות חסידיו ואף לא אחד עוטה מסיכה וכאשר אנו רואים מאות דתיים מצטופפים ברחובה של עיר במסווה של הפגנה (המשמשת תירוץ להתקהלות המופקרת) הרי שכל אלה מהווים חילול השם נורא ואיום הנעשה בפרהסיה ומטיל כתם גדול על ציבור שלם שרובם ללא עוול בכפם אך כולם כאחד יישאו את אות הקלון בשל אותם הנוהגים בהפקרות כמתואר.
כל מי שכיפה לראשו, כל מי שנחזה על פי מראהו לשומר תורה ומצוות, כל מי שחי על פי תורת משה אותה הוא מתיימר לקיים – כל אלה מחויבים בזהירות יתר ונושאים באחריות מוגברת. כאשר חלילה הם מפירים מחויבות זו, בוודאי בפרהסיה הציבורית אך לא רק, הרי הם בבחינת חוטאים בחילול השם גדול, עליו כהווה ידוע אין כפרה בעולם הזה.
