בקר קשה נוסף, קשה מנשוא. ובעוד אנו סופרים את המתים בוקעת צעקה "למה עוד מחכים"?
הרוצחים הערבים (אם תרצו הנוחבות) מקננים להם במאורותיהם בשכם, ג'נין, פונדוק, עווארתה, בית פוריק, אידנא, בני נעים, חלחול ועוד הרבה מאד מקומות. באין מפריע מתקיימות תהלוכות הסתה וקריאה לרצח יהודים, באין מפריע הרוצחים נושאים נשקים, באין מפריע הם צועדים ברחובה של עיר וקוראים לרצוח אותנו נפש ולהשמיד את מדינת היהודים.
ומעת לעת , יותר במדויק על בסיס יומי, הם מנסים להוציא את זממם מן הכח אל הפועל. אבנים, בקבוקי תבערה, שוד רכבים, מחסומי פתע בכבישים, ניסיונות לינץ', מטענים, ירי חי- וזו רשימה חלקית.
מי שעיניו בראשו ומוחו ולבו במקום הנכון נדהם כל פעם מחדש להיווכח שכל פעילות ההסתה, ההפגנות המאיימות כדלעיל, נשיאת הנשקים בפרהסיה והאיומים הגלויים – כל אלה נענים בחידלון פושע ומופקר של זרועות הביטחון. אולי אדייק גם כאן – החידלון הוא של ההנהגה כולה – הפוליטית שאינה מנחיתה הוראה, הצבאית שאינה פועלת ביוזמה ובנחישות, הממסד הביטחוני שאינו מזהה נכונה את האיום – כולם כאחד נושאים באשמה.
פתיחת מחסומים, מתן חופש תנועה בצירים, מעבר "פועלים" ליישובינו והמצאות שוהים בלתי חוקיים במקומותינו –כל אלה חיזיון נפוץ ויש לומר נפיץ !!
ועוד אנו מלינים על זה והאוזניים שומעות על כוונה לחזק את הרשות "הפלסטינית", על הצורך בלהעביר להם נשקים, על הצורך בלהכניס ליישובינו וערינו פועלים ערבים כדי "להרגיע את השטח" – האוזניים שומעות אבל השכל והלב ממאנים להאמין.
מה הטירוף הזה, מה עוד צריך לקרות כדי שההנהגה תראה המציאות נכוחה, תסיק מסקנות ממה שאירע כאן ממאורעות תרפ"ט, דרך הפדאיון, עבור בפיגועים הרצחניים אחרי אוסלו, בפרעות המזוויעות המכונות "אינתיפאדה", בהפגזות הטילים מעזה לאורך יותר מעשור ולאחרונה לאסוננו הגדול – בטבח שארע בשמחת תורה. דמי הנרצחים זועקים אלינו בצעקה מהדהדת ומעת לעת, כמו הבקר הקשה הזה, אנו מקבלים תזכורת נוספת הפוצעת את הלבבות המדממים דרך קבע.
בצדק קבע היום בצלאל סמוטריץ' שג'נין, פונדוק ושכם צריכים להיראות כמו ג'בליה. אוסיף את המובן מאליו – כך צריך להיראות כל ישוב ערבי ממנו מגיחים נוחבות. כל תהלוכה אלימה ומסיתה בה נישאים נשקים צריכה להסתיים בשמד גמור. בסיפור הזה אין "בלתי מעורבים" ואם לא נפנים זאת נהיה אנחנו חלילה הבלתי מעורבים שנטבחים.
על הצבא לקבל הוראות ברורות ובלתי מתפשרות – בכל רחבי ארצנו ערבי שיישא נשק הוא בן מוות. ערבי שירים אבן, סכין או בקבוק תבערה על יהודי הוא בן מוות. ערבי המטיף בגלוי או בסתר לרצח יהודים ולהשמדתם הוא בן מוות. הבינו, ומחילה על המאמר הכל כך נדוש – זה או אנחנו או הם.
ההבנה הזו היא כיום נחלת רבים, רק ההנהגה מסרבת להפנים ולבצע. מה מונע בעדם? האם זה בית הדין הבינלאומי בהאג, שמא זו הרועצת המשפטית או הבג"ץ ואולי התקשורת העוינת בצירוף גורמים אנטי יהודיים ופוסט ציוניים כאן בתוכנו. בכל מקרה, עד אשר לא יקום דור חדש בהנהגה, כזה שאין בלבו יראה, דור מאמין בצור ישראל, דור חפץ חיים המוכן לחרף נפשו על תקומת ישראל בדרך לגאולה, דור אמיץ שוחר צדק וגיבור ללא חת – עד אז כנראה שהדברים לא ישתנו.
וכך, בעיניים כלות, בתסכול שלא נגמר ובכאב עצום אנו חווים גם אובדן חיים, גם מכאובי הפצועים, גם ייסורי המשפחות הפרטיות שנפגעות וגם מועקה של עם – ואין מושיע. אלופים במטה הכללי משותקים ורופסים, רמטכ"ל נעדר חזון, פצ"רית עיוורת שלבה אטום נוכח סבלות עמה והמגדילה לעשות בהצרת צעדי חיילינו עד כדי סירוסם, "שופטים" "עליונים" המצהירים שדלת בית המשפח בראשו הם עומדים "פתוחה" בפני הרוצחים אויבי עמנו ועוד העיוותים החולניים הללו מרובים.
הממשלה פועלת מול ונגד כוחות עצומים ובינתיים ידם של אלה על העליונה ושינוי דרמטי ויסודי טרם התחולל. נישא תפילה שלא ניאלץ להמתין הרבה עד אשר צדק יהודי, מוסר יהודי ואמונה יהודית ייטלו את ההובלה או אז תתמעטנה צרותינו עד כלות.
