כן זה היום. עשרים ותשעה בסיוון. יומה של ארץ ישראל בו נשלחו המרגלים לתור את הארץ (רש"י דברים א,ב), שהביא ליום של תוגה גדולה שיש לו השפעה לדורות. החודש השלישי שיועד לשמיעת עשרת הדברים ביום הקהל, הוא היה גם החודש של השליחות לארץ ישראל. לומר לך שתורה וארץ ישראל ירדו כרוכים מהשמים. שאם אין לך תורה אין לך ארץ ישראל, ואם אין לך ארץ ישראל אין לך תורה. מכאן לאוחזים בזה שלא יניחו ידם מזה, ולאוחזים בזה שלא יניחו ידם מזה.
שירו היפה של דודו ברק הנושא את הכותרת הזאת, מצא בעצב גם אופטימיות גדולה. אפשר להתחיל הכל מהתחלה לתקן ולשפר וללכת יפה בתלם, לפי הלקח שנלמד מטעויות העבר: 'היום היום הזה ממש אני כבר לא עצוב כל כך / אני יודע היום / תן לנו לחיות היום מהתחלה / תן לנו מהתחלה ועד הסוף / ואז תראה איך שאני הולך / יפה בתלם והולך / והולך והולך והולך'. כדי ללכת בתלם, צריך להבין תחילה את החריגה ממנו. כשממשיכים ללכת באותה דרך, לא יכולים לחזור אל התלם.
אי אפשר לתקן את המאיסה בארץ חמדה, כמו שביטא אותה דוד המלך בתהילים, אם לא מבינים מה הייתה הסיבה לדבר. הפסוק "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהילים קו), לא מסביר את הטעם לדבר. אך בתנא דבי אליהו פירש על הכתוב "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג), שדרך ארץ קדמה לתורה. וביאר דבריו בספר 'אם הבנים שמחה' (עמ' קל בהוצאת 'מכון פרי הארץ'): "המרגלים אשר מאסו הארץ, ואמרו תורה מוקדם לארץ ישראל. על כן בקשו שלא ליכנס לארץ ישראל, כי אם להיות נשאר במדבר ללמוד תורה מפי משה רבנו ע"ה, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. על כן בא לומר לנו כי דרך ארץ .. זה הדרך המביא לארץ הוא מוקדם לתורה, כמו שכתוב בספרִי, מלמד שישיבת ארץ ישראל מכריע את כל התורה" (בשם הרב עי"ש – עקיבא יוסף שלזינגר).
למדנו מדבריו שדרך ארץ ישראל קודמת לתורה. יש לשמור את דרך ארץ ישראל, ואחר כך עץ חיים היא למחזיקים בה. אך במדבר היה סדר הפוך. קודם עץ החיים של קבלת התורה בסיני, ואחר כך דרך ארץ ישראל. לומר שלא נכנסים לארץ בלי תורה. אבל התורה הארצישראלית היא תורה של דגן תירוש ויצהר. היא חיים של פרנסה ולימוד תורה. תורת המדבר היא תורה לאוכלי לחם מהשמים, אבל תורת ארץ ישראל מיועדת לאוכלי לחם מן הארץ, הא ראיה שהמן פסק מיד בכניסה לארץ: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה).
ההבנה של ראשי בני ישראל הייתה, שבארץ ישראל לא תהיה כל אפשרות ללמוד תורה, כפי שרשב"י התבטא: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה"? (ברכות לה). אבל התוכנית האלוקית הייתה הנהגה טבעית, כיבוש הארץ בדרך הטבע, ישיבה בארץ ככל העמים, וגילוי שם ה' מתוך הטבע. אילו הייתה ארץ ישראל שונה, בהנהגה ניסית, הדבר היה משפיע על אומות העולם לשלילה ולא גורם לקידוש שם שמים.
מאידך הכוחות של ארץ ישראל מיועדים לחיים של תורה ושל פרנסה וזה מסייע לזה. "וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ", היא שבועה אלוקית על גילוי שם ה' מארץ ישראל, מבינים או לא, מסכימים או לא, משתפים פעולה או לא. היום הזה ממש הוא יום של שינוי הראש. מול 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', ניתנה ראש ונשובה אל ארץ ישראל הישנה והטובה. מול 'אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו', נידבק בארץ זבת חלב ודבש, היוצא מהסלעים והזב בנחלים. ארץ טובה שהדבש בעורקיה, וחלב בנחליה כמים נוזל, היא האידיאל. סלעים וטרשים, מדבר וישימון, הם הסתרת פני הארץ, הממתינה לגילוי של 'ריח שדה אשר ברכו ה' '.
סיוון תשע"ז
