האמת, שתכננתי להקדיש את המאמר היום לנושא הנרטיב והלוחמה הפסיכולוגית, ולחוסר האונים הישראלי מול הבזיון שאנחנו עוברים בבמות הנצחון של האויב, בהם הם משפילים את שבויינו בטרם שחרורם. רציתי לכתוב על כך שהאויב מבין היטב מהו יצירת נרטיב, שחמישים אלף הרוגים אינם מרתיעים אותו וגם מספר כפול לא ירתיע אותו, כי כל עוד הוא יכול ליצור נרטיב של נצחון במלחמה על אל-אקצה – הוא ימשיך במאבקו הרצחני וישפיל את ישראל שוב ושוב. יותר מכל רציתי לכתוב, שהמאבק המכריע באמת אינו מתנהל מול האויב העזתי, אלא מול האויב שבתוכנו, שליחי הפרוגרס העולמי שמחדירים לנו רעל של שנאה עצמית והתכחשות ליעוד שלנו כעם ה'.
רציתי לכתוב, שמי שאינו מבין מדוע הוא נלחם, לעולם לא ינצח, גם אם בידיו כל היכולות הצבאיות והטכנולוגיות. רציתי לכתוב, שמול הנרטיב של 'מבול אל-אקצה' אי אפשר לנצח עם נרטיב של 'עסקה בכל מחיר' וגם לא בעיוות המושג ההלכתי של 'פדיון שבויים'. רציתי לכתוב, שההיסוס הישראלי לעומת הנחרצות של נשיא ארה"ב להמיט גהנם על עזה וההסתפקות בטפטופים של חטופים ספורים שמלווים באותם טקסים משפילים ללא כל תגובה ישראלית הם סימפטום של אותה מחלה – העדר המטרה, העדר האמונה בצדקת דרכנו, העדר ההבנה מהי משמעותה של מלחמה זו, העדר הנרטיב הישראלי.
רציתי לכתוב כל זאת, עד שסמוך לכתיבת השורות ראיתי שאמנם, ישראל יודעת מהו נרטיב ומהי לוחמה פסיכולוגית. אולם אחר שראיתי זאת, הבנתי שהמצב חמור ממה שחשבתי. וכך התבשרנו, שהמחבלים הארורים ששוחררו מבתי הכלא במסגרת העסקה – לא יצאו סתם. הם הולבשו בחולצות עם כיתוב בערבית – 'לא נשכח ולא נסלח', ומגן דוד עם סמל של שרות בתי הסוהר. ואלו דברי גורם בכיר בשב"ס –
"התמונות האלה והכיתובים הם מעשה שחשבנו עליו באופן יסודי עם גופי ביטחון שונים. כותבים כל פעם אמירות כאלה על גבי חולצות המחבלים. אנחנו רוצים לקבע את נרטיב התודעה, ולהשיג אפקט כפול: מסר בין-לאומי, לפיו משחררים את המחבלים מתוך עוצמה בניגוד למה שהיה בשואה, ומסר לציבור הישראלי: למרות שאנחנו משחררים מחבלים עם דם על הידיים – לעולם לא נשכח".
הבנתם, רבותי? רוצים להשיג אפקט כפול, לא סתם. יש כאן מסר בינלאומי, שבניגוד למה שהיה בשואה – משחררים את המחבלים מתוך עוצמה. כן, היה כבר ראש ממשלה כאן שטען ש'איפוק זה כח'. שחרור מחבלים הוא עוצמה, תבוסה היא נצחון, בזיון הוא כבוד וחרפה לאומית היא התיקון לאושוויץ. בעידן הנדסת התודעה ושטיפת המח השיטתית, אפשר לשכנע את ההמון, כי השמש זורחת במערב ושוקעת במזרח. אז בואו נריע לשב"ס ולממשלת ישראל, שמתוך 'עוצמה', כמובן, החליטו לשחרר אלפי מחבלים שיכינו את הטבח הבא, שבעקבותיו שוב יחטפו יהודים, וישחררו אותם תמורת עוד מחבלים, שאף הם ישוחררו מתוך 'עוצמה'. אנחנו לא באושוויץ, רבותי, באושוויץ לא היינו משחררים את רוצחינו, היום כן. וזה עוד מסר בינלאומי, שהעולם ידע שיהודים כבר לא הולכים כצאן לטבח לתאי הגזים. היום הם כבר מסייעים לאויב לרצוח אותם.
והמסר השני – לעולם לא נשכח. כמובן שלא נשכח. ואם מישהו ישכח, האויב יטרח להזכיר לנו את קיומו שוב ושוב. אותם מחבלים, שכבר הספיקו לשרוף את החולצות של השב"ס ולתעד זאת מתוך בוז עמוק למערכת הישראלית, ככל הנראה לא יתחילו לגדל חסה עם שחרורם. איני יודע אם עדיין מחתימים אותם על כך שלא ישובו לעסוק בטרור, או שהמערכת כבר מבינה שהיא מגחיכה את עצמה מתוך טפשות אופיינית, אבל כך או אחרת – אנחנו לא נשכח. אלא שזו בדיוק הבעיה – שגם כאשר אנחנו זוכרים היטב, זה לא מונע מאתנו לעשות את אותן טעויות ביודעין.
אמנם, נתבשרנו שישראל מודעת למושג של לוחמה פסיכולוגיה ונאבקת על הנרטיב. אך כאשר אין שום אמונה בצדקת קיומנו בארץ, כאשר בורא עולם אינו מהווה פקטור בשיקולים הישראליים משום שההנהגה הישראלית אינה רואה בו מושג פרקטי – בניגוד לנשיא ארה"ב, אגב - כאשר כל מהותה של הציונות החילונית היא 'מקלט בטוח' לעם נרדף, הוא ממשיך להיות נרדף גם בארצו וגם כשיש לו מדינה ריבונית. לכן ישראל מפחדת ממלחמת חורמה בעזה, גם בגיבוי אמריקאי. היא לא מפחדת מתבוסה, היא מפחדת מנצחון! נצחון ישראלי אמיתי יכריח אותנו להביט במראה ולהכריע מי אנחנו – עם ה' או עם ככל העמים. נצחון אמיתי יביא אותנו למחוזות שהממסד הישראלי רועד מלהגיע אליהם – ולכן הפכו את האמונה השורשית היהודית בביאת המשיח למושג הזוי. והם הצליחו כל-כך, עד שכאשר יהודי אמוני מואשם ב'משיחיות', הוא מרגיש צורך להתגונן ולתרץ שחלילה, הוא לא משיחי, הוא ריאלי.
אבל יושב בשמים ישחק, ועל-אף הבריחה הישראלית מאותה 'משיחיות הזויה', כפי שהם אוהבים להגדיר אותה, ועל-אף ההישענות על ארה"ב כתחליף להשענות על בורא עולם – הקב"ה מגלגל את הכל לעבר התכלית הנרצית בבריאה, ואת נשיא ארה"ב הוא שולח כדי להזכיר לנו את אותו יעוד משיחי. רציתם ריאליזם? בבקשה – קבלו אותה ותגלו, שהמשיחיות היא היא המצב הריאלי של עם ה', אם ירצה ואם לאו. נקוה רק, שלא יהיה קטרוג עלינו בשל כך, שלא השכלנו להבין זאת בעצמנו. והוא רחום יכפר עוון...
