באבלנו על חורבן המקדש השני שאירע לפני 1950 שנה, הביא עלינו גואלנו חורבן קשה של רצח, שפיכות דמים ושכול. דמים מלפני דורות נגעו בדמים חיים של היום. "ואומר לך בדמייך חיי" היא תזכורת מזעזעת, המשדרת עד היום שאין הדבר תלוי אלא בנו בלבד. שוב איננו פרובינציה יהודית בממלכה הרומאית, ושוב איננו נתונים לחסדם של האומות, כפי שהיה בירושלים שלפני החורבן ובגלות ממנה. אך המחלה הממארת של הגלות המקננת בנפש העם השב לציון, הופכת את הכתוב "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים" (ישעיהו מב), מנבואת פורענות לחיים עקובים מדם.
דביר שורק הי"ד היה בין מקימי עולה של תורה, באותו מקום בו חרבה 'מגדל עדר' במאורעות תרפ"ט. הוא ידע שאת ארץ ישראל לא קונים רק בדם ומסירות נפש, אלא בשתילה של תורה בכל דרך, משעול, שביל ואורח. הוא ירש את זה מסבו הגדול, שהפריח את שבילי ארץ ישראל בתורה, ומסר את נפשו על יישובה. גם דביר שורק הי"ד וגם סבו הרב בנימין הרלינג הי"ד, ידעו שהמשכו של הפסוק "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים", הוא "הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ". זהו שורש החורבן ושורש הבניין.
התנא הגדול רבי ישמעאל בן אלישע, הצליח לעלות לעליונים ולשמוע מאחורי הפרגוד שנגזרה גזרה על עשרה הרוגי מלכות (אוצר מדרשים, אתר 'דעת' עמ' 540). אותה מלכות מתגלה עכשיו בישמעאלים צמאי דם, שכלל לא פחדנים כפי שמרבים ללהג במחוזותינו, שנטלו אומנות אביהם בידיהם, והוסיפו עליה את ברכת דודם לעשיו. הוא ישמעאל בן אלישע שהיה בילדותו "טוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים", שידע להשלים לר' יהושע בן חנניה את הפסוק מי נתן למשיסה יעקב (גיטין נח). הוא ר' ישמעאל בן אלישע, שבתו של הקיסר חמדה את יופיו ובקשה להפשיט ולשמר את עורו (פיוט 'אלה אזכרה' ליום הכיפורים).
"מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי יח), הוא מגדל של כח בפמליא של מעלה המתגלה בפמליא של מטה. נטיעת שם ה' בארץ במגדל עדר בתחילת המאה שעברה, הפיחה את הכוחות הרוחניים של האומה השבה מגלותה וניטעה בארצה. כמו יעקב החוזר מחרן ונוטה את אהלו מהלאה למגדל עדר (בראשית לה,כא), שבו בניו בעקבותיו והקימו את אותו מקום. מילותיו של התנא יונתן בן עוזיאל על הפסוק, דחפו בכנפיהן את הנפשות להידבק בסלעים ההרריים: "אתרא דמתמן עתיד דאתגלי מלכא משיחא בסוף יומיא".
אותה מגדל עדר שננטשה במאורעות תרפ"ט, שבה והתיישבה במגדל עוז. דביר שורק ידע את זה. הוא הבין מהו מגדל עוז שם ה', ונדבק בזה בכל לבבו ובכל נפשו, אפילו הוא נוטל את נפשו. הוא למד את זה עם סבו. ח"י שנים חלפו מאז שמסר הרב בנימין הרלינג את נפשו על ארץ ישראל בהר עיבל בשנת תשס"א, עד שמסר נכדו את נשמתו במגדל עוז תשע"ט. דמים של חורבן עם דמים של בנין, מאז החורבן של ירושלים וארץ ישראל, עד הבנין המחודש של הארץ וירושלים בימינו.
הסבא והנכד מזכירים לנו את הדביר שהיה בחלקו של בנימין, בדיוק בזמן שאנו מקוננים על הדביר והמקדש שהיו למאכולת אש. לפי דעה אחת בגמרא (יומא יב), התחלקה ירושלים לשבטים: "מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קודשי הקודשים. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר 'חופף עליו כל היום'. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: 'ובין כתפיו שכן' ".
הסבא בנימין שמסר את נפשו בנחלת בנימין, עם נכדו שמסר את נפשו בנחלת יהודה אחרי ח"י שנות חיים, בזמן האבל על בית המקדש, זו תזכורת כואבת. עם השב לארצו אחרי אלפי שנות גלות, מעלה את ירושלים על ראש שמחתו, לא מצליח להשתחרר ממחלת הגלות שדבקה בו. רצח של יהודים השבים אל מולדתם הנדבקים בסלעי הארץ, היה צריך להגביר את ההתיישבות פי כמה וכמה כדי להראות לישמעאלים, שכל רצח יקיים את הכתוב: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
אפשר להיזכר בדמעות, בדבריו של רבי ישמעאל בן אלישע (ברכות ז), ואפשר גם לשיר אותם: "פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו." ולזכור שבנין הארץ בידינו, ובנין המקדש תלוי בנו. יהי רצון שנזכה.
