וישמע ה' בקול ישראל

התבוננות בעימות הישראלי עם הכנעני היושב בערד, בפרשת חוקת, מזמנת גילוי של התנהגות אחרת ושונה של ישראל, מאז יציאת  מצרים. פרשת פרה, החוצצת בין דור המדבר לדור באי הארץ של שנת הארבעים, מביאה שינוי ודרך אחרת של העם וההנהגה. בין אם היו הכנענים עמלקים כדעת רש"י, או עם אחר שעומד בדרכו של עם ישראל לארצו, האירוע הזה אירע אחרי מות אהרון בהֹר ההר בעבר הירדן המזרחי. בפעם הראשונה לא באה כל תלונה של העם כלפי מעלה, ולא תלונה כלפי המנהיגים. התורה גם לא קושרת את האירוע לעונש, או להתנהגות שלילית של העם.

"וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם", הוא לקיחת אחריות של העם על התנהלותו ועל תפקודו. נדר של תפילה לפני ה', הוא הבנה להתנהלות אחרת של העם, הפונה ישירות אל ה', אחרי חטאם של משה ואהרון במי מריבה. כח דיבור שיכול לשנות ולגרום לסיוע מלמעלה, היתה המגמה של דיבור אל הסלע. מה שהיה ביציאת מצרים הכאה על הסלע, הפך בשנת הארבעים לדיבור אל הסלע, במגמה ללמד את כח הדיבור של תפילה ותורה בארץ ישראל.

תפילת הנדר הישראלי, היא הסקת מסקנות נכונה של העם, המבין שפרשת מי מריבה היא קו פרשת המים שמשנה את ייעודו. לא עוד ניסים של מטֶה ושל ידיים, של תופעות שמימיות שלא תלויות בעם, אלא לקיחת אחריות עצמית על החיים, על ידי תפילה ונדר. ואכן באה היענות אלוקית מיידית: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". בהתבטאות יחידה בתורה, בא דגש על שמיעת ה' בקול ישראל.

אין ספק שהנדר הזה של ישראל בא בעקבות הנדר של אבא יעקב-ישראל. רק יעקב  נודר נדר בצאתו לחרן, ומקיים אותו בהוראה אלוקית בשובו לארץ, ורק ישראל נודרים נדר בשובם אל הארץ, שמתקיים בהוראה אלוקית. האבא היוצא לחרן נודר נדר בשם יעקב, אך פורע אותו בבית-אל בשם ישראל, רק אחרי שה' החליף את שמו. דוד בתהילותיו (קלב) נשבע ונודר על בניין בית המקדש, ומשתמש בביטוי של יעקב עצמו בברכתו ליוסף: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". הוא מתפלל כיעקב על בית המקדש ואומר: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". אותו בית אלוקים של יעקב, הוא בית האלוקים של דוד.

התורה מדגישה בביטוי יחידאי, איך שמע ה' בקול ישראל, כדי לבטא את השינוי של העם ושל ההנהגה האלוקית, בשנת הארבעים לקראת הכניסה לארץ ישראל. פלא הוא, שבאותה פרשה בה כתוב על התפילה הישראלית לפני ה', נפטר לבית עולמו יהודה אריה וקסמן. מעגל שנסגר אחרי עשרים וחמש שנים, הוא נס המתנוסס לדורות. יהודה אריה וקסמן הבין ולימד אותנו, מה זה לשמוע בקול ישראל. מותו של נחשון בנו, היה הגורם ללימוד מהי אמונה תמימה. 

יחיא סינוואר יש"ו מנהיג חמס בעזה, שחטף את נחשון וקסמן בצומת הטייסים בחשוון תשנ"ה, רצח אותו תוך פעולה נועזת של סיירת מטכ"ל, ואיחד את כל עם ישראל בתפילה ובאחדות להצלה. ערב שבת פרשת לך-לך, בהבטחה המרובעת לאברם העברי על ארץ ישראל, התכנסו אלפים בכותל המערבי, להתפלל ולהתחנן לפני הבורא להצלתו של נחשון. אך כשלון המבצע בליל שבת לך-לך, שהרג את נחשון וקסמן וניר פורז, לא יישכח לנצח. האור הזה יאיר לעד בדבריו של יהודה אריה.

לא נשכח את הדברים המרטיטים שאמר האבא, ונשמעו בכל כלי התקשורת: "שאלו אותי: התפללו כל כך הרבה ולא קבלו תשובה. ואני אומר, קיבלתי תשובה, והתשובה היתה לא. לאבא מותר לענות גם לא". אמונה תמימה המבינה, שגם אם מתפללים ונודרים, לא תמיד מקבלים תשובה חיובית. לפעמים אבא אומר לא. גם זו שמיעה בקול ישראל. היא מכוונת ומרוממת את ישראל להבנה, שיש מי שמוביל את העם הזה לייעודו, ויש מי שמחליט איך ייצא לפועל הייעוד הזה.

אלפי אמהות שלא שומרות שבת, נענו לקריאתה של האמא אסתר, וקבלו את שבת פרשת לך- לך בתפילה לבורא עולם להצלת נחשון. היא סיפרה לימים: "בבחירת שמותיהם של שני האחים שמעליו לא היתה לי שום בחירה. ההורים שלי אמרו לי, שזה צריך להיות על שם הסבים שלי שנספו בשואה. בבן השלישי, ההורים שלי, שהיו באמריקה, לא הגיעו בזמן לברית, ויכולתי לבחור את השם. הוא נולד באסרו חג פסח, כשקוראים בפרשה על נחשון בן עמינדב, שהיו לו ביטחון ואמונה שלמה בקב"ה, שקפץ למים כשה' הבטיח שיהפכו ליבשה. ואילו בהיסטוריה המודרנית, במלחמת השחרור, היה 'מבצע נחשון', שפרץ את הדרך לירושלים. שני הדברים הללו סימלו בשבילנו את כל הערכים והאידיאלים שלנו: ביטחון, אמונה, ציונות. לכן בחרנו בשם הזה".

ביטחון אמונה וציונות. נחשון ויהודה אריה וקסמן. יהי זכרם ברוך.