"יחד ננצח", נטבעה הסיסמה. "במותם צוו לנו נצחון", מספרים השלטים עם תמונות הגבורים שנפלו בקרבות האחרונים. "לא עוצרים – עד שמנצחים". הדרישה לנצחון והכרעה מוחלטת עולה מתוך העם. אבל, תסלחו לי, איך מנצחים בדור שספוג עד לשד עצמותיו בהשלמה וכניעה?
למען הסר ספק, אין בכוונתי להחליש, לדכדך או לייאש. ברצוני רק להעיר את תשומת הלב לממד שאינו נמצא על שולחן הדיונים. הוא לא פוליטי או מדיני, הוא נמצא אתנו הרבה לפני מלחמת שמחת תורה (או ה 7 לאוקטובר, פיצול שנצטרך להתמודד עמו בשנים הבאות...) ויישאר איתנו גם בהמשך. לעורר מחשבה, התבוננות פנימית ולימוד.
בכל דור ישנן מילות קוד ומשפטי מפתח שאנו משתמשים בהם ביום יום. יש רוח שמרחפת על פני הדור והיא נישאת לכל עבר. מאפייני כל תקופה פזורים בשלטי חוצות, בפרסומות, בדברי אישי צבור, בפי אנשי טפול והדרכה ועוד. בלי לשים לב הלך הרוח משפיע גם על החשיבה ועל קביעת מהלכים.
לדוגמה, תרמיל מושגים – מילים או משפטים – בן דורנו: איפוק הוא כח. לדעת להכנע. הסכמה. לקבל את המקום שלי. אהבה ללא תנאי. הכלה. הקשבה. הַחְזָקָה. אִפְשׁוּר. קבלת האחר והשונה. אפליה מתקנת. לא להלחם בעצמי. זמן לעצמי. לא באתי לנצח. כל יֶשׁ לִזְמַנוֹ. הרפיה. אתה טוב כמו שאתה. זה מרגיש לי נכון. אימון (הו, כמה מאמנים יש).
הרשימה עוד ארוכה, אבל נדמה לי שיש באלה מספיק כדי להעביר את המסר והתחושה. מבינים למה אני מתכוון?
אם בעבר היה מקום יותר לאגרוף קפוץ, כעת הרוח היא פישוט ידים לצדדים תוך הרפיה.
אינני בא לפסול ולוּ אחד מהמושגים שכתבתי. אין כאן נכון או לא-נכון. השאלה אינה "האם?" אלא "איך?".
כדי להבהיר יותר את כוונתי אני רוצה לפנות אל היסודות שמלמדת אותנו תורת החסידות – פנימיות התורה:
אנחנו נמצאים כעת בימי ספירת העומר, בהם מתאים ונכון לעסוק בתקון המדות. בסידורים רבים מופיעים שמות שבע מתוך עשר הספירות העליונות השייכות למדות הלב, שאת ההתפרטות שלהן מכוונים ב-49 ימי הספירה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בספירת העומר ישנם שבעה שבועות. כל שבוע מייצג ספירה-מדה אחת, כשבתוכה נמצאות כל שבע המדות. בין המדות הללו נתמקד בשתים – נצח והוד.
בספר הזהר מוסבר שהספירות נצח והוד מקבילות לשתי הרגלים. רגל ימין מבטאת את הכח להתחיל ללכת. לקפוץ אל אתגרים חדשים, לקפוץ למים ולנצח כל מכשול. לעומתה, רגל שמאל היא רגל של יציבות, של התמדה, של איזון.
שתי הרגלים מייצגות גם את האיכות הזכרית והאיכות הנקבית שיש בעולמות. כחו של הזכר הוא לכבוש, בעוד הנקבה חפצה שיכבשו אותה.
באופן כללי, נדמה שבעשורים האחרונים עברנו מאיכות זכרית כובשת ומנצחת, בכחה קמה המדינה תוך כיבוש שטחים והקמת ערים וישובים, לאיכות נקבית. עברנו מנצח להוד.
אני מאמין שמעבר לכך שאפשר להסביר את התהליכים הללו במישור החברתי או העולמי, יש כאן יד אלוקית שמכוונת אותנו לקראת תכלית אמתית ועמוקה. יש צורך ללמוד ללכת נכון, בשתי הרגלים. בטחון בכחו של צבא חזק ("הצבא החזק ביותר בעולם") ו"עם של אריות" אינו בטחון אמתי. הוא דמיון שאת פרותיו הבאושים אכלנו והותרנו. גם תמימות שהכל יסתדר מאליו הכתה אותנו בסנוורים.
הכח האמתי ללכת ישר בלא ליפול היא להיות מחובר למעלה. פתגם חסידי אומר: "כשקשורים למעלה, לא נופלים למטה". כדי לנצח אנו זקוקים לקבל כח מהאמונה האמתית בבורא העולם. לקבל את העוצמה מהתורה שיורדת מהשמים ומכוונת אותנו אל תכלית ממשית. כשיונקים מ"נצח ישראל", הוא הקדוש ברוך הוא, ניתן לנצח מתוך חיבור לתודעה נצחית ולא זמנית בלבד.
אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, יש לדייק ולהעמיק באומנות מדת ההוד, רגל שמאל. תכונת מדת ההוא היא להכיר בחולשה שלי, בחסרון שלי ובחטא שלי. אך לא רק במובנים השליליים. רק באמצעות מדת ההוד ניתן להיות חלש ולומר "תודה" למי שנתן לי את כל הטוב. החולשה הזו היא מקור לעוצמה לא פחות מהעוצמה שבמדת הנצח. היכולת לעמוד בכנות מול הבורא ולזכור שהכל ממנו מאפשרת לנו לקבל כח גדול בהרבה ממה שאנו מכירים עד עתה. כאשר אני לא סתם מודה בחסרונותי או בחולשותי אלא עושה זאת מול הבורא אני מאפשר לו לשכון בתוכי ולכוון כל צעד בחיי, הפרטיים והכלליים.
במישור הלאומי, אנו זקוקים לא רק למנהיג חזק שרוצה לנצח ולכסח, אלא לכזה שיודע בהכרה עמוקה ש"אלמלא הקב"ה עוזרו – אינו יכול לו", לא לאויב שבחוץ ולא לאויב שבפנים. כלפי האויבים ואומות העולם שבוחנות אותנו יש לשדר נחישות ותקיפות רבה, אך בינו לבין עצמו – להרגיש תלוי על חוט השערה.
המדרש מונה שמונה מלכים שעמדו במהלך ההיסטוריה ושלטו בכל העולם כולו. המלך התשיעי, אומר המדרש, יהיה מלך המשיח, שלאחר שישלוט בכל העולם יעביר את שרביט המלוכה לקב"ה, הוא המלך העשירי. כזה מלך אנו צריכים, אחד שיודע להכנע, באמת.
