לוחם הסיירת נהרג והלב נקרע מכאב

ידיעה קשה מנשוא  הבקר הזה. חייל סיירת גולני נהרג בפעילות מבצעית לאחר שמחבל ערבי השליך אליו מגובה אבן. גודל האבן והתאוצה שצברה לא הותירה ללוחם כל סיכוי ובחלוף זמן לא ארוך נקבע מותו. עלינו, האבות והאימהות ללוחמים בצה"ל נחתה הידיעה בדומה לאותה האבן כמכה כואבת, לא בראש כי אם בלבבות. סבל קשה, דמעות לא נשלטות, תחושה נוראה של גורל משותף ויחד עם כל אלה הידיעה שחייבים להמשיך. בעיקר חייבים לחזק את רוח החיילים, אלה שאבדו את חברם באופן כל כך קרוב, כל כך בלתי אמצעי. כך מצאתי אני את עצמי מחזק את בני, המשרת באותה היחידה. בקולו שמעתי את הכאב ויחד עם זה את ההכרה בכך שזו העת לחזק את החברים ולהתחזק מבפנים.

ועדיין הכאב נורא.

שמענו את תגובת האב שעמית בנו יחידו. ביום ששי האחרון ביקר אותו בג'נין והביא לו עוגה. בדומה לרבים, עמית ז"ל לא ביקר בבית במשך כחמישים ימים, בשל אילוצי המאבק בקורונה. הבקר כשהגיעו קציני צה"ל לפתח ביתו חשב בתחילה שהם טועים בכתובת. משהבין שלא טעו שאל אם עמית נפצע. הקצינים בקשו ממנו לשבת. כך בשניות ספורות חרב עולם.

קשה אפילו לדמיין את כאב השכול. ברור שעבור הורה לילד אין דבר נורא מזה. חלק ממך נקרע ונעלם לבלי שוב והכאב לא רק שלא נעלם, אלא הולך ומתגבר עם השנים, כך גם הגעגוע. גם החזקים, ה"קשוחים" והנחושים שבהורים מתקשים לשאת את הכאב. בראותכם אותם ממשיכים לחיות, בדרך כלל לאחר שגמרו אומר לקיים את ציווי החיים גם מכוח צוואת בנם, בל תטעו לחשוב שהם התגברו. מפי כמה וכמה הורים "חזקים", עם או בלי מירכאות, שמעתי – "אני בוכה בלילות".

המלחמה הזו עם המחבלים הערבים עתיקת יומין ועדיין קיימת התחושה ומכרסם הספק שמא לא נעשה מספיק על מנת לדאוג לשלום חיילינו. אין זה הזמן והמקום, כעת שעות ספורות לאחר מותו של עמית ז"ל, לשטוח טענות ולהפנות אצבע מאשימה. אלא שהיינו רוצים כולנו, כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, לדעת לבטח שכל מה שאפשר לעשות אכן נעשה, ואם טרם נעשה, ייעשה בעזרת השם בעתיד.

במישור המניעה יש צעדים רבים אותם ניתן לנקוט. כך למשל, העלאת רחפן או רחפנים בכל זירת פעילות מבצעית, כזה היכול להתריע על מחבל על הגג כאשר מיד עם התקבל ההתרעה מועבר המידע לכוחות הלוחמים, וזו רק הצעה אחת.

כחלק מהמניעה יש לייצר הרתעה, כזו שתחסל כליל את המוטיבציה של הרוצחים לזנב בנו ולפגוע בחיילינו. למשל- באם הבניין ממנו הושלכה האבן הקטלנית ייתפס ע"י צה"ל ולא יוחזר לעולם ליושביו תהווה הפעולה הרתעה ממשית, כך גם אם ייהרס הבניין על אתר  ("בלי בג"צ ובצלם" כדברי המנוח...). בהתקיים תגובה כזו כמדיניות נחושה ועקבית, בטוחני שאירועים כאלה ייעלמו או יצטמצמו מאד.

ביום הזה, העצוב כל כך לכל עם ישראל ובפרט למשפחתו של עמית לוחם סיירת גולני, נרכין ראש וננגב דמעות חמות ומלוחות הניגרות מהעיניים ללחיים ומשם ממשיכות ישר ללב. לכאב המשפחה לא נוכל להגיש מזור אמתי, בוודאי לא כזה שיציל אותם מהייסורים. כן נוכל לחזק כולנו את המחויבות להיות ביחד איש עם רעהו,  וכולנו כאחד עם  משפחתו של עמית בן יגאל השם יקום דמו.