לפני כארבע עשרה שנה, בשנת תשס"ח (2008), הגשתי בג"ץ (באמצעות עורך דין ניר צבי). שופטת בג"ץ אסתר חיות קבלה את טענותי, והוציאה צו ביניים לטובתי.
מה קרה בהמשך?
איך שופטת בג"ץ אסתר חיות התייחסה להפרת צו הביניים שהיא עצמה הוציאה?
כדאי לקרוא ולהיזכר.
הדברים פורסמו בזמנו בתקשורת, כולל בערוץ7.
יד יאיר הוקם בשנת תשנ"א (1991) אחרי רצח יאיר מנדלסון הי"ד, ונקראה על שמו. באותה עת הוקם במקום בסיס צבאי, ולידו אתר הנצחה אזרחי, שכלל מבנה הנצחה, בית כנסת, גלעד, רחבת הנצחה ומתקני משחק לילדים. תושבי ישובי דולב-טלמונים שמרו על קשר הדוק למקום, וערכו בו פעילות קהילתית פורה.
לימים, בשנת תשס"ד (2004), הצבא העביר את הבסיס למקום אחר, תוך השארת החלק האזרחי ביד יאיר, בהסכמת כל הרשויות הנוגעות בדבר.
הפעילות האזרחית של התושבים נמשכה ביד יאיר בהסכמת כל הדרגים הצבאיים והמדיניים, והאדמות אף נרכשו.
לאחר עזיבת צה"ל את המקום, והשארת החלק האזרחי ללא נוכחות קבועה, כמה פעמים הגיעו שמאלנים וערבים, וגרמו נזק למקום ואף שרפו את בית הכנסת. לשיא הגיעו הדברים בחול המועד פסח תשס"ח, בו הפורעים הגיעו יחד עם צלמי תקשורת זרה, ניסו לפרוץ ושוב להצית אש במבנים ובמתקנים, הסירו את דגלי ישראל ותלו תחתיהם דגלי אש"ף, כאשר כל זה משודר בתקשורת בארצות ערב, תוך תיאור ש"לוחמי החופש" הפלסטינים "כובשים" מוצב ישראלי.
היה ברור באותה שעה, כי חייבת להיות תשובה ברורה לאירוע כזה, והיא הקמת נוכחות קבועה ביד יאיר. אנו, משפחת גולדמינץ, עלינו לגור ביד יאיר, יחד עם בחורי חמד מישיבת ישועת מרדכי שבנחליאל.
המגורים במקום היו יפים ומיוחדים, אפשר לקרוא עליהם בכתבה לעיל שנכתבה באותה תקופה. אוכל לציין, כי אנו כמשפחה מתגעגעים ליד יאיר, ומקווים שעוד נוכל לחזור וליישב את המקום.
בחודש אלול תשס"ח הגיעו כוחות הרס ליד יאיר. הממשלה היתה אז ממשלת אולמרט, והיחס שלה אל המתנחלים היה נקמני והרסני. אנו ביד יאיר ספגנו את אחת המכות הקשות.
מייד פנינו לבג"ץ בטענות רבות: המבנים נמצאים שם כבר 17 שנה, הם הובאו באישור הצבא והממשלה. בנוסף, לחלק מהמבנים נקבע מועד לדיון אודותם בעוד כמה ימים במנהל, דיון שהוזמנו אליו כדי להציג את טענותינו, כך שהריסתם כעת קודם הדיון בהם היא בלתי חוקית. ומעל הכל, אנו גרים שם כבר תקופה ארוכה, כך שגם לו יטען הטוען שמגורינו שם היו ללא אישור, על פי החוק אי אפשר להוציא משפחה מביתה מבלי לאפשר לה לטעון את טענותיה לפני בית המשפט.
השופטת אסתר חיות שדנה בתיק, הוציאה צו על תנאי המורה לעצור את ההרס, עד לדיון אצלה בנושא באותו יום בשעה 16:00.
כן, בניגוד למקרים בהם "בעל הבית" הוא ערבי, ששם מנהג בתי המשפט להוציא "צו על תנאי עד לתום ההליכים", שבפועל נמשכים שנים רבות, אצלנו היא קבעה מתי יהיה "תום ההליכים" – באותו יום בשעה 16:00. כדי למצוא פיתרון ל"זמנו העמוס" של בית המשפט, היא פינתה מזמנה השיפוטי האישי, וקבעה את הדיון אצלה. היא אפילו לא נתנה לנו זמן סביר להתכונן לדיון זה. כאמור, היא קבעה אותו לאותו יום. הדרך מיהרה לה, והזמן היה קצר לה.
אלא שמפקדי כוחות ההרס לא רצו להגיע לאותו דיון. כנראה הם ידעו בדיוק עם מי החוק והצדק. מייד כשהודענו להם שיש צו של בג"ץ המורה להם להימנע מלהרוס, הם השתמשו בכל תירוץ אפשרי כדי להתעלם ממנו, ונכנסו לפעולות הרס מהירות, אפילו בניגוד לנהלים הקיימים כשהורסים מקום.
סגנון התירוצים היה מדהים: "הפקס לא עובד – אין לנו אפשרות לראות את צו בג"ץ". (לא להאמין, אבל זה מוקלט...!)
"לוקח זמן להעביר את הפקודה מהמזכירה במשרד שקבל את צו בג"ץ, עד שהיא מגיעה לשטח"....!
ועוד תירוצים למכביר.
את אותו "זמן" שלוקח לפקודה להגיע, הם ניצלו כדי להרוס את הכל, כאמור בניגוד לנהלים.
דוגמא פשוטה: עקרונית כאשר הורסים בית, ראשית מוציאים ממנו את הציוד, ואח"כ הורסים אותו. כך הם נהגו קודם פסק בג"ץ, והניחו חלק מהציוד מחוץ לבית. ברגע שהגיע פסק בג"ץ, הם הרסו את הבתים, על הציוד שנשאר בהם.
בנוסף, הנוהל שהיה אז קבע, שמבנים יבילים מוצאים אותם ולא הורסים אותם. אבל הם ידעו, שעד שתגיע המשאית להוציא את המבנים, הם כבר לא יוכלו לומר שאינם מודעים לפסק בג"ץ. ה"פיתרון" היה, שהם הרסו אותם במקום.
ואפשר להביא עוד דוגמאות לרוב.
(ואי אפשר שלא לצטט "פנינה" נוספת: "בג"ץ הורה שלא להרוס מבנים, אך כעת אנו 'מפנים' את הגלעד והתשתיות, שהם אינם 'מבנים'...".)
בנוסף, הם אסרו על כניסת כל גורם שיוכל לראות מה הם עושים ובאיזו שעה, והמשיכו במלאכת ההרס עוד שעות רבות. צופים שעמדו מרחוק ראו את זה, ובהמשך אף באו להעיד על כך בבית המשפט. הם עצמם טענו, שההרס התבצע בשלמותו קודם שצו בג"ץ הגיע לידיעתם (כאמור, כי הפקס לא עבד). מדוע הם נשארו בשטח עוד שעות ארוכות? ומדוע מנעו מכל גורם שהוא להיכנס ולראות מה הם עושים באותן שעות? הם לא חייבים לנו תשובה.
הגשנו שוב עתירה לבג"ץ, שיורה להשיב את המצב לקדמותו. בסופו של דבר אנו טוענים כי ההרס היה בלתי חוקי. בלתי חוקי מצד עצמו, ובלתי חוקי מחמת שהוא נגד צו בג"ץ. וגם "לשיטתם", שהם לא ידעו על צו בג"ץ, הרי כלל נקוט ביד הכל ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת מקיומו". וגם אם נתעלם מהעבירה הפלילית שבדבר, מ"מ יש כאן אזרחים שנפגעו ורמיסה שלטונית.
ובכלל, בג"ץ הרי אמון על "בזיון בית המשפט". מבחינתם זה דבר שעליו אין ויתורים. הלא בדיוק זה מה שקרה כאן.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
אך בג"ץ מחל על בזיונו...
השופטת אסתר חיות קבלה בהבנה את ההתעלמות של כוחות ההרס מצו הביניים שהיא הוציאה.
היא רשמה את טענתם שהוזכרה לעיל, התעלמה מהעדויות והעובדות, ויתרה על העקרונות המשפטיים של מחוייבות לחוק ושמירה על "זכויות אזרח", וחסמה בפנינו את האפשרות להעזר בבית המשפט לשמירה על זכויותינו בקרקע.
ה"מחילה" על בזיון בית המשפט, כללה "מחילות" נוספות רבות:
"מחילה" על ביתנו ההרוס – בית שעמד שם 17 שנה, היה שייך לעמותת יד יאיר וניתן לנו למגורים.
(רק תחשבו על הסיטואציה: אדם יוצא מביתו בבוקר לעמל יומו, הילדים הולכים למוסדות הלימוד, ובצהרים אין להם בית לחזור אליו. גם אם באמת זה נעשה קודם הוראת צו בג"ץ, זה נורא ואיום. אפילו את הזכות המינימלית לטעון את טענותי, בג"ץ מחק ברגע זה! אפילו רק לדון בחוקיות ההרס לאחר מעשה, שאם יתברר שההרס לא חוקי, יש לבנות את הבית מחדש, בג"ץ כבר לא איפשר!)
"מחילה" על גן השעשועים שהרבה ילדים שיחקו בו, ילדי מאוד אהבו את הקרוסלה, האומגה ושאר המתקנים, וכעת נהרסו כליל. גם הם עמדו במקום שנים רבות.
"מחילה" על כבוד המת, על כבודו של יאיר מנדלסון הי"ד שנרצח במקום בשנת תשנ"א, ומייד אחרי הרצחו הוקמה אנדרטה לזכרו ורחבת הנצחה, וכעת נהרסה בניגוד לדין ולמשפט. בג"ץ דחה את עתירתנו להשיב אותה למקומה או לבנות אותה מחדש.
"מחילה" על כבודה של ארץ ישראל, שכעת המקום הרוס ושומם.
ו"מחילה" על כבודו של אלוקים, בהרס בית הכנסת.
כאשר אנו שומעים משופטי בג"ץ על דמוקרטיה, על כבוד בית המשפט, על זכויות אדם, על בג"ץ המגן מפני התעמרות שלטונית, ועל החובה לציית לבית המשפט, כדאי שנזכור את הסיפור הזה. ננסה ללמוד מאסתר חיות פרק בזכויות אזרח, בדמוקרטיה, ובעיקר בכבוד או בזיון בית המשפט.
