נפתלי בנט כוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. מאדם פרטי ומוכשר הפך בשנים האחרונות לדמות כריזמטית ומושכת, לאדם בעל חשיבה מקורית ויכולת ביצוע. בנט הנמרץ מצליח עד כה לשמר תדמית של אדם הגון וישר שאינו מתלכלך ברכילויות, בהשמצות ובשאר מרעין בישין שהם אופייניים לפוליטיקה המקומית.
בימים אלה עומד בנט למבחן. האם רצונו הכן להביא להחלפת השלטון בצירוף רצונו הטבעי להוביל יגברו על הערכים והעקרונות המשייכים אותו למחנה הלאומי או שבנט יעמוד עליהם ולא יתפשר או יוותר.
אומנות המשא ומתן היא קשה ודורשת תעצומות נפש ושכל כאחד. זהו משחק עם קלפים מוסתרים כאשר מעת לעת נחשף כזה או אחר על מנת להיטיב עם המהלך כולו. ב"משחק" הנוכחי נמצא נפתלי בנט בפני מציאות קשה וכמעט כל מה שיעשה, חוץ מלחבור עכשיו ומיד למחנה הלאומי ולהצהיר על כך קבל עם ועולם, פועל לרעתו.
הסכמה לשיתוף פעולה עם לפיד בעייתית מאד בכמה מישורים – לפיד הנו איש שמאל, לפיד הוא אנטי חרדי ואולי אף פוסט יהודי (כנראה רפורמי ובוודאי רחוק מאד מהאורתודוקסיה). לפיד הוא בעד מרכיבים ליברליים רבים ובראשם הפוסט מודרנה, "תורת" המגדר ותמיכה בלהט"ב. לפיד זכור לרע כמי שטען בתקופת הגירוש והחורבן בגוש קטיף ובצפון השומרון כי "יש ללמד את המתנחלים לקח". לפיד גם מנהל מאבק מתמשך נגד עולם הישיבות והתורה.
בנוסף לפיד הריקא מפורסם בבורותו בעניינים רבים, לא מבין דבר וחצי דבר בענייני כלכלה, לא בקי בענייני ביטחון ובנוסף נתפס פעמים רבות אומר דבר והיפוכו. אמינות היא לא הצד החזק שלו, אם לנקוט לשון המעטה. למי שרוצה להיווכח בהצגה משכנעת וקטלנית של האמור לעיל מומלץ לצפות בקטעים אותם ערך איש הטלווויזיה ליאור שליין בנושא.
קיים גם (איך לא) השיקול של קיום התחייבות לבוחר. כזכור היטב נפתלי בנט התחייב שלא לשבת תחת יאיר לפיד כראש ממשלה – ואילו כעת על זה בדיוק מתנהל המשא ומתן בין השניים. כך גם פסל בנט על הסף חיבור עם מנסור עבאס ושאר מרעים ממפלגות הערביות.
נושא ההסתמכות על קולות הערבים בעייתי ביותר !! בצדק שאין לך צודק הימנו מודרים הערבים הלאומנים המכהנים בכנסת מאז קום המדינה מהממשל. אלה תומכים ברגיל בטרור הערבי, מזדהים אם אחיהם הם אויבינו המרים, מסרבים להזדהות עם סמלי המדינה ואינם מכירים בהיות המדינה מדינה יהודית.
מי שלא משוכנע באמור לעיל מוזמן לעיין בשני אירועים שאירעו לאחרונה - בהשבעת הח"כים בכנסת סירבו הח"כים הערבים להתחייב בנוסח המקובל מעל הדוכן ואמרו כי "מתחייב אני להילחם למען סיום הכיבוש והאפרטהייד" והנמשך יצאו מהאולם עת שרו הח"כים את ההמנון הלאומי. בזירה אחרת חגגו מאות ערבים את שחרורו של מחבל ארור שרצח חייל יהודי, משה תמם הי"ד, מן הסתם בתמיכת בני עמם הערבים והחכ"ים בכללם (אלה כבר הוכיחו אהדתם למחבלים אינספור פעמים).
נמצא שעצם העלאת האפשרות לשת"פ עם המפלגות הערביות מזיק מאד, ואולי הנזק הזה (כבר בשלב זה ואפילו אם הדברים נעשים כדי לייצר מצג לשם שיפור המיקוח מול נתניהו) הוא בלתי הפיך, זאת נדע בהמשך.
בימים האחרונים "מצליח" נפתלי בנט לגרום לאנשי המחנה הלאומי כאבי בטן לא פשוטים. הודעתו לפיה נטש למעשה את האופציה של הקמת ממשלת ימין, פגישתו שהוגדרה "פגישה טובה" עם חבר התנועה האסלאמית מנסור עבאס, נכונותו לכאורה לשבת עם ניצן הורביץ, יאיר גולן , הח"כית הערבייה שהציעה לשרוף את זכרון יעקב ומנהיגתה מירב מיכאלי – על כל המשתמע משותפות כזו, כל אלה יותר מאשר מדאיגים.
וכל האמור עוד בטרם הזכרנו את חבריו למפלגה (ולדרך?). איילת שקד, עמיחי שקלי, מתן כהנא וכל השאר – מה אתם? מדוע לא נשמע קולם ברמה? האם כלם כאחד שותפים למה שהגדירה היום קרולין גליק (לשעבר מתמודדת ברשימת בנט) כ"שקר הכי גדול בפוליטיקה הישראלית"?
נפתלי בנט וגם חבריו שהוזכרו נמצאים בשעת מבחן – התנהלות נכונה תכשיר (אולי) מועמדותו בהמשך למנהיג המחנה הלאומי. עמימות, פסיחה על שני הסעיפים, רמיזה על נכונות לשתף פעולה עם השמאל הרדיקלי, האנטי יהודי, הפוסט מודרני והפוסט ציוני (מרץ, מירב מיכאלי וחבר מרעיה), שלא לדבר על המפלגות הערביות – כל אלה עלולים לקבור את נפתלי בנט פוליטית ולהפכו לקוריוז פוליטי נוסף, אחד מני רבים.
