את עליזה אני מכיר יותר מארבעים שנה, היא בהחלט היתה שם בנוף ילדותי. אשה פעלתנית, אשה שעברה הרבה בחיים ובחרה תמיד להמשיך קדימה.
הכאב נורא צורב. עליזה לא זכתה לצאת לפנסיה, ולא זכתה למות בשיבה טובה ובנחת. עליזה לא נהרגה בתאונת דרכים או מחלה, ולא בגזירת גורל. עליזה נרצחה כי מדינת ישראל מטומטמת. כי זה נראה שרק טבח נוסף ישכנע את המקובעים שלנו בצמרת צהל ובדרג המדיני – לחסל את האויב ביו"ש. ולהפסיק לשקשק מהצל של הערבים, האמריקאים, האו"ם, השמאל או התקשורת.
אנחנו עומדים פה בשומרון, בעוטף השרון, הסיטואציה ברורה לנו והיא זהה לערב הטבח בקיבוצי הדרום. הכל ידוע מראש, הכל מתקדם לשם, עומדים וזועקים ואין קשב. עומדים ומתפלצים: למה??? איך???? למה תנועת המחבלים נמשכת חופשי בכבישים? איך צהל חושב שמעניין אותנו המרדף אחרי החוליה? איך התקשורת שוב מגבה תפיסה בטחונית אחת ללא איתגור מכיוונים נוספים? איך שוב כל המומחים ממשיכים לשכנע שהמלך לא ערום? מה נסגר איתנו יהודים? למה אנחנו שותקים? למה אנחנו מהססים? למה אנחנו מנומסים?
למה המחסומים האלו פתוחים??? למה ילד צריך לראות את אבא שלו הגיבור נופל בקרב עם מחבלים ארורים שמקבלים פה תנאי לוקסוס, מעברים חופשיים, עבודה באיזורי תעשייה, הקלות לאוכלוסיה.. אחים יקרים די עם הפיגור הזה. אפשר בקלות לשנות מדיניות. להעיף את הקצינים המכילים, ולתת בראש.
המאבק שלנו האו מאוד ברור: דורשים באופן מיידי שהחיילים האמיצים והמסורים יעשו כאן במקצועיות בדיוק מה שעשו בגבורה, ובמוסריות שאין צודקת ממנה, בכל אזור חבל עזה ובדרום לבנון, לכתוש את האויב! ובהבדל אחד: לפני טבח המוני ולא אחרי. לפני טבח המוני ולא אחרי. שמעתם? לפני טבח נוראי ולא אחרי.
