על ריבונות, אזרחות ומה שבניהם

רפרוף קצרצר ברשימת החתומים על מגילת העצמאות מגלה את העובדה הידועה, אך המעניינת -  בין החותמים אין ולוּ ערבי אחד. מדובר בנתון מעניין נוכח הצהרת הכוונות של החתומים על ההכרזה שהתחייבו כי מדינת ישראל "תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין". אם כ"כ רצו להעניק שוויון לכל התושבים בשטח המדינה העתידה (יהודים וערבים) מדוע לא שתפו את כולם בגיבוש נוסח ההכרזה?

מסתבר שמנסחי ההכרזה, עם כל כוונתם ומחויבותם להעניק שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכלל תושבי המדינה, לא חשבו שנציגי הציבור הערבי צריכים להיות שותפים בהתווית המסגרת הנורמטיבית הבסיסית והראשונית של המדינה. הגיון פשוט.

אך האם מבחינת המשפט הבינ"ל היתה רשאית מועצת העם לנהוג בצורה "גזענית" שכזו? והרי לכאורה מלכתחילה העמידו אומות העולם, כתנאי להסכמתם להקמת המדינה היהודית, את הדרישה לפיה המדינה היהודית תתן "ערובה לזכויות שוות לכל איש, ללא הפליה בעניינים אזרחיים, מדיניים, כלכליים ודתיים וכו'" (נוסח ההחלטה מכ"ט בנובמבר).

כיצד קרה אם כן שבמסמך המכונן של מדינת ישראל הוּדרו (במכוון) נציגי הציבור הערבי, בניגוד גמור לתנאי שהציבו אומות העולם, ואין פוצה פה ומצפצף?! כדי להבין זאת חייבים להיכנס עוד קצת לפרטי החלטה 181 של האו"ם (כ"ט בנובמבר).

נתבונן רגע אל מי בעצם היתה מופנית הדרישה להעניק לכלל האזרחים זכויות שוות. מדינה הרי עדין לא היתה? מסתבר, כי כחלק מיישום תכנית החלוקה נשלחה לארץ ועדת מעבר, אשר תפקידה היה להתייעץ עם המפלגות הדמוקרטיות ושאר ארגונים ציבוריים של המדינות, היהודית והערבית, ולהקים במהירות בכל מדינה "מועצת ממשלה זמנית" (ס' 4 להחלטה). בהמשך נדרשה ועדת המעבר לדאוג לכך ש"מועצת הממשלה הזמנית של כל מדינה... תקבל באורח פרוגרסיבי מידי הועדה אחריות מלאה לאדמיניסטרציה של אותה מדינה בתקופה שבין סיום המנדט והקמת עצמאותה של המדינה."

ההסתדרות הציונית העולמית, לצורך קבלת הסמכויות מידי המנדט הבריטי, הקימה במהירות את "מועצת העם", נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל. מועצת העם היא שעמדה בקשר עם ועדת המעבר והיא הגוף שאליו הופנתה הדרישה לכונן חוקה דמוקרטית למדינה החדשה ולהעניק שוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור לכל אזרחיה.

כלומר, אין מדובר בנועזות של מייסדי המדינה. מלכתחילה הופנתה הדרישה אל נציגי הישוב היהודי בלבד. גם האו"ם לא חשב בשעתו שנציגי הישוב הערבי צריכים לקחת חלק בגיבוש החוקה למדינה היהודית החדשה. הוא רק דרש מנציגי היישוב היהודי לכונן חוקה המעניקה שוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה.

יוצא שעל פי החלטת האו"ם יש מקום לחלק בין הסמכות לכונן חוקה לבין אזרחות. הסמכות לכונן חוקה נתונה לעם המממש את זכותו להגדרה עצמית – הוא זה שאמור לקבוע את כללי המסגרת, את מבנה השלטון ואת האופן שבו הוא מתממש. כך ממש מוגדרת הזכות להגדרה עצמית במשפט הבינ"ל. אזרחות לעומת זאת פירושה הזכות והיכולת לקחת חלק במשחק הפוליטי בתוך גבולות המגרש שהוגדרו בחוקה. את הזכות הזו דרש האו"ם להעניק לכל תושבי המדינה בשווה ללא הבדל דת, גזע וכו'.

אע"פ שיש הגיון רב בחלוקה המוצעת, מסתבר שאין מדינה בעולם שיש בה הפרדה ברורה כ"כ בין אזרחות לבין סמכות לכונן חוקה. בכל מדינות הלאום שבעולם כלל האזרחים שותפים בכינון ותיקון החוקה. מדינות לאום מבטיחות את אופיין הייחודי רק בזכות העובדה שקיים בהן לאום אתני אחד שהוא הרוב המכריע במדינה, ולצידו מיעוטים אתניים קטנים אחרים.

מדינת ישראל היא ייחודית בעניין זה משתי סיבות: א) יש בה מיעוט אתני גדול שחלקו באוכלוסייה עולה על 20%. ב) למיעוט זה יש שאיפות לאומיות (בשונה למשל מהיהודים בקרואטיה).

במאמרו "האם השוויון בין יהודים וערבים יהיה גשר לדו-קיום?" כותב אורי שטרוזמן, שופט ביהמ"ש המחוזי בדימוס, כך:

"האם יהודים וערבים הם, כדברי פרופ' פרלמן "בני אותו הסוג המהותי". בחינה זו אינה קשה. היא ברורה לכל מי שעיניו רואות את המציאות ולא את החלום: יהודים וערבים הם "בני אותו הסוג המהותי" כבני-אדם בעלי צרכים אישיים ומאוויים לאומיים, תאבי חיים ונושאים תפילה לאל שיעניק להם נפש בריאה בגוף בריא. אולם, הם אינם בני אותו הסוג המהותי במטרת המאוויים הלאומיים שלהם. יהודים רוצים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שאליה יקובצו בניו מכל התפוצות, והערבים לא רצו בהקמתה של מדינה כזו. החלטת האו"ם 181 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, הנישאת עתה בפיהם כבסיס למדינה פלשתינית לא היתה מקובלת עליהם ב-1947 והם לחמו כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית, ואחר כך לחמו כדי להשמידה. רק בשנים האחרונות, משנוכחו לדעת שאין בכוחם - ואני מקווה שלעולם לא יהיה בכוחם - לחסל את המדינה, הם מעוניינים שמדינת ישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה" ולא מדינת היהודים. זאת ועוד: בני העם הערבי בישראל איננו מיעוט לבדד ישכון ביבשת זרה אליה הגיעו בכורח הנסיבות, בדומה לבני העם היהודי שפוזר בכל העולם. בני משפחתו של הערבי, אחיו ובני-דודיו, נשותיו וגיסיו, נמצאים במרחק הושטת יד מעבר לגבול המדינה. בצדק מזדהה המיעוט הערבי בישראל עם בני עמו שמעבר לקו הירוק, דורש בטובתם ומבקש לסייע להם בהקמת מדינה פלשתינית - אותה לא רצה להקים ב- 1948 ולא בתקופת שלטון ירדן - בגדה המערבית של הירדן.

משמע, ישנו ניגוד אינטרסים ממשי, משמעותי וכואב, בין יהודים לבין ערבים בתחום המכוון ליישום המאוויים הלאומיים. לכן, בתחום הצרכים האישיים והתרבותיים צריך ויכול להיות שוויון בין יהודים וערבים, אבל לא יכול להיות שוויון ולא יהיה שוויון אמיתי בין יהודים לערבים בתחום הלאומי, וכל האומר אחרת איננו אומר אמת."

במציאות המתוארת לעיל, גוברת ההצדקה והצורך בחלוקה המוצעת. מדינת ישראל קמה, בין השאר, כדי להבטיח את קיומו הפיזי והרוחני של העם היהודי. מכיון שכך, יש הגיון רב בדרישה כי מי שיעצב את המסגרת החוקתית בתוכה מתנהלים כלל האזרחים, יהיו אלו שחולקים ביניהם שותפות גורל, אלו שאת עתידם ושלומם נועדה המדינה להבטיח.