פרשות מקץ וויגש מביאות איתן דרמה במיטבה. יש אקשן, מתח, טוויסטים בעלילה ודמויות בעלות אופי עשיר. פסוק אחר פסוק, אנו יושבים מרותקים לכסא בתהייה כיצד יסתיים הסכסוך. אלה מאיתנו שעדיין נהנים ממשמעות ותוכן איכותי, ללא ספק ימצאו אותם שם לצד חוויה סוערת שמדביקה אותם למסך הקלונע של דפי החומש. הסיפור המרתק של יוסף ואחיו הוא חלומו של במאי קולנוע.
ניתן לשאול את השאלה, מדוע בחר סופר הסופרים ובימאי הבמאים להציג את נושאי הירידה שלנו למצרים ואת יציאת מצרים עצמה בצורה כה דרמטית? למה תככים תיאטרליים כאלה? דרך התורה, מתגלה אלינו שה' לא רק יוצר ההיסטוריה אלא האומן הגדול ביותר של מספרי הסיפורים.
מחקר על מקורותיה של אמנות הסיפור יכול להיות מוצלח לדוקטורט בנושא. כנראה שכבר קיים כזה, חייב להיות. אבל אם לא, אני בטוח שבינה מלאכותית יכולה להמציא אחת תוך שניות. לענייננו ראוי לציין שאולי נכון לאמר שאנו לא רק עם הספר, אלא אלו שהתחילו את המפעל הענק הזה של כתיבת ספרים וסיפור סיפורים- עם הסיפור. המיתוסים של היוונים והרומאים הקדמונים הם סיפורים נפלאים, אבל הופענו על במת ההיסטוריה הרבה לפניהם. תרבויות עתיקות אחרות אולי מתהדרות בצורות שונות של סיפור, אבל אי אפשר להשוות אותן לדרמה, לחוכמה וחיי המדף הארוכים של התנ"ך - רב המכר הפופולרי ביותר בכל הזמנים.
איך שלא תסתכלו על זה, ה' הוא הממציא של אמנות הסיפור. הוא יצר את האומנות הזו ונתן לנו אותה עם התורה. (אולי זו הסיבה שיהודים הצליחו כל כך כסופרים, מחזאים ויוצרי קולנוע הוליוודיים). מעניין גם שכשמחלקים את המילה האנגלית להיסטוריה יוצא – היז סטורי- הסיפור שלו .
לפני שאמשיך, הרשו לי להבהיר שהחלקים מלאי האקשן שבתורה אינם רק "סיפורים" בשימוש הרגיל במונח. אנו מודעים מאוד לאזהרה של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר שאין להסתכל על הסיפורים שבתורה כמו על אגדות וסיפורים עממים. אדרבא, הוא מסביר, שהסיפורים שבתורה הם הלבוש החיצוני של תוכן רוחני עליון ונשגב:
"בוא ראה, יש לבוש שנראה לכל, ואותם טיפשים כאשר רואים בן אדם בלבוש שנראה להם יפה, לא מסתכלים יותר, חושבים שאותו לבוש גוף, וחושבים שהגוף הוא נשמה.
כעין זה התורה יש לה גוף, והם מצות התורה שנקראים גופי תורה, זה הגוף מתלבש בלבושים שהם סיפורי זה העולם. הטיפשים שבעולם לא מסתכלים אלא באותו לבוש שהוא סיפור התורה, ולא יודעים יותר, ולא מסתכלים במה שהוא תחת אותו לבוש. אלו שיודעים יותר לא מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת אותו לבוש. חכמים עבדי המלך העליון, אלו שעמדו בהר סיני, לא מסתכלים אלא בנשמה שהיא עיקר הכל, התורה ממש. ולעתיד לבוא עתידים להסתכל בנשמה של נשמת התורה" (זוהר, בהעלותך 152ב).
למרות הדברים הנ"ל, ה' בחר לגלות את הנרטיב שבתורה באמצעות כלי הסיפור. בוודאי שזה לא מקרי שההיסטוריה של אבותינו נרשמה בצורה עלילתית. ניתן היה למנות את האירועים שהתרחשו בסדר כרונולוגי יבש, אך התורה משתמשת בכל השיטות הטובות ביותר של אומנות הסיפור כדי להגשים את מטרתה. היא מספרת את ההיסטוריה של אבותינו בצורת דרמה מעניינת כדי למשוך הן את ליבותיהם והן את מוחותיהם של הדורות הבאים. הרי את ילדנו אפשר לקרב אל התורה רק על ידי סיפורים כמו שלומדים מליל הסדר.
ממש כמו בדרמה עמוסת אקשן, משה מעמת את השליט החזק ביותר עלי אדמות עם הדרישה, "שלח את עמי!" מה יעשה פרעה? איך הוא יגיב? איך משה יכול לנצח? האם בכלל יסכימו היהודים ללכת אחריו? קונפליקט, מתח, שיאים, תהומות, והכל בשפע. ה' גלגל את כל האירועים ואמר למשה בדיוק מה לרשום בתורה, כדי שלקחי הסיפור ילמדו, לא רק מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה רגשית. דרך בניית העלילה, על כל המתח והפעולה שבה, נכנס הקורא ומתחבר לתוך הסיפור כך שכל הווייתו מושפעת, האינטליגנציה, הרגשות והנפש שלו. כך כאשר היהודים חוצים בהצלחה את ים סוף, וכאשר יוסף מתגלה לאחיו הקתרזיס שנוצר עושה רושם בלתי נשכח בליבנו ובנפשנו.
מה שמביא אותנו לחשיבות הגדולה של הספרות. מסתבר שדווקא אמנות הסיפור היא שתקדם את גאולת ישראל במקום שהלימוד השכלי הטהור לא יכול. הרב קוק כותב:
"הספרות תתקדש וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות – הרמת היסוד הרוחנית בעולם בכל עילויו". (אורות התחיה, פ' ל"ז).
רוב האנשים מונעים על ידי רגשותיהם, המשפיעים על החשיבה והאמונה שלהם. כאן, בעבודה המדוייקת שלה על הנפש, הספרות יכולה להאיר ולהרים את היסוד הרוחני של האנושות, להפוך את החושך לאור. כך מסביר הרב קוק:
"רגשי התשובה בכל הוד יפעתם, בכל דכדוכי נפשם היותר עמוקים, מוכרחים להיגלות בספרות, למען ילמד דור התחייה את התשובה בעומק נפש, בתכונה חיה ורעננה, ושב ורפא לו" (אורות התשובה, י"ז, ה').
בקרוב ממש אמן.
