מאה שנה בדיוק לפני שפרצו הצנחנים את שער האריות לכיוון האריה הנרדם של האריאל הירושלמי, כתב מארק טוויין בארץ ישראל (יוני 1867 סיוון תרכ"ז), את ההתרשמות האישית שלו מהקללה הנוראה של העם והארץ, כפי שנאמרה בפרשת 'בחוקותי'.
אלמלא התיאורים שלו, לא היינו מתוודעים לדברי התוכחה במציאות הארצישראלית. הוא כמובן לא קשר את דבריו לנאמר בתורה, ולא כתב את ספרו כפרשנות לקללות, אך מתוך 'מסע תענוגות בארץ הקודש', אפשר ללמוד על הקללות הקשות של העם ושל הארץ, ובעיקר על הברכות הגדולות שבאו מאה שנה בדיוק אחרי שטוויין פרסם את רשמיו.
ביוני 1867 הפליג מארק טוויין באוניה מניו יורק לארץ הקודש. הייתה זו הפלגה ראשונה של תיירים שיצאו מאמריקה מעבר לאוקיינוס האטלנטי, שכלל שייט למדינות השוכנות לחופי הים התיכון. מטרתו של טוויין הייתה לפרסם בעיתון 'דיילי קליפורניה', רשמי מסע וחוויות מארץ הקודש לקוראי העיתון. לימים ראו דבריו אור בספר 'מסע תענוגות בארץ הקודש'. כדאי להיצמד לתיאורים שלו (הבאים לפנינו מתוך רשימתו של ארנון סגל 'עולם קטן' יום העצמאות), ולצטט לצידם את התוכחה הבאה בפרשת 'בחוקותי'.
"אוסף קטן של בקתות הבוץ, מהמזוהמות והמסריחות שראיתי בארץ ישראל, השורצות עכברים, נשים מקועקעות וילדים חולי עיניים. מגדלא [המושבה מגדל] הוא מקום עלוב, כפר סורי במלוא מובן המילה, ופירוש הדבר שהוא מכוער, מצופף, מזוהם, בלתי נוח ונאלח. כולם יצאו בהמוניהם. זקנים וזקנות, נערים ונערות, סומים, מטורפים, נכים, כולם לבושים בלואים מזוהמים, וכולם קבצנים מתרפסים מעצם טבעם וחינוכם".
"מצורעים, נכים, סומים ומטורפים, מסתערים עליך מכל עבר [בירושלים] . מסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. ירושלים עיר קודרת שוממה וחסרת חיים. לירושלים הנודעת עצמה, השם המפואר בתולדות האנושות, אבדה כל גדולתה עתיקת היומין, והיא הפכה לכפר אביונים. אין בנמצא נוף המתיש כל כך את העין כמו זה הגובל במבואות ירושלים. אדם קל רגלים יכול לצאת מחומות ירושלים, ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת".
"ים המוות וים הגליל נמים את שנתם, בלב מרחב גדול של גבעות ומישורים, שבו מבטך אינו פוגש שום גוון מלבב, שום עצם מרהיב, שום מראה ענוג חולם בערפילי ארגמן או מנומר בצללי עננים. זוהי ארץ משמימה חסרת תקווה שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה".
קללה, חוסר תקווה, שממה, שום גוון מלבב, עטויה שק ואפר, הם תיאורים הלקוחים מתוכחה של תורה ומקינות 'איכה' של ירמיהו הנביא. דיכאון של אזורים צחיחים חסרי גוון המרגיע את העין, יצרו אצל טוויין דחיה ובוז, שהביאו למסקנה, שאין לארץ הקודש כל תוחלת שיכולה להשיב לה את ימי עלומיה בגדולתה הקדמונית. שמי ברזל וארץ נחושה הן קללות בפרשה. "ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו", הם עונש מנוגד ל"ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו".
טוויין שהגיע לארץ ישראל שידר לעיתונו את הקללה של ארץ ישראל. כך אמרה התורה, וכך בדיוק הוא חווה. "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". השממה היא עונש. החורבן הוא זעקה גדולה. התיאורים של טוויין היו אמת לאמיתה. אך הם טמנו בתוכם את הברכה כפי שניסחה אותה התורה. כך מבאר שם רש"י על הכתוב הזה: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".
השממה הגדולה היא הצד החיצוני של הברכה הטמונה בה. לא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ. הביטו אחורה על התורכים ועל השלטון העות'מאני. שממה, ביצות, מלאריה, זיהום, מחלות, עוני, ירקון ושידפון בכל הארץ. השלטון ששלט כאן ארבע מאות שנה, לא הצליח להוציא מהאדמה הזאת דבר. רעב ומוות, שממה ובערות, ואזרחים חסרי בית והשכלה. זו הייתה הארץ שראה טוויין בתוכחה של התורה.
אך זו הייתה גם הברכה הגדולה. כל השלטונות ששלטו בארץ הקודש הגיעו לכאן כדי לשמור לישראל על ארצם. תודה גדולה יש לומר להן על השמירה שלהן ועל השארת הארץ בשיממונה. הארץ המנומנמת שראה טוויין, פקחה את עיניה רק אחרי שהוא חזר לארצו. הוא כבר לא הצליח לראות את המושבות הראשונות הגואלות את הקרקע ומביסות את המלאריה. פתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, חדרה, גדרה, ראש פינה, היו האורות הקטנים שנדלקו בחשיכה האיומה של ארץ ישראל.
הן הפכו לזרקורים לכל העולם. הן הביאו עוד מושבות והפכו לערים. הן הפריחו את השממה ובנו את הארץ. הן הפכו לערים ולמטרופולין בארץ ישראל. הן הביאו חינוך ובריאות, חקלאות והתיישבות, צמיחה והצלחה, והארץ אשר הייתה גן עדן חזרה לקדמותה. טוויין לא ראה את זה. אבל אנחנו ראינו. טוויין ראה מראות שהיום ילדי הארץ לא יכולים לדמיין. ירושלים של סחי ומאוס הפכה לירושלים של זהב. הצנחנים שנכנסו דרך שער האריות וכבשו את אריאל קריית חנה דוד, עוררו את האריה משנתו.
"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", הוא האריה של ירושלים השב לנחלתו ורובץ עליה בכוח ובגבורה (במדבר כד,ט ורש"י). "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" הוא העם שצבאו נכנס בשער האריות לבניין חורבות ירושלים. "הן עם לבדד ישכון" הוא אריה האבן מתל חי שהתחיל לשאוג בירושלים. האריה הירושלמי והאריה של המקדש, נישאים ברוח הערביים של אוויר הרים צלול כיין, על דגלי העיר והמדינה לקוממיות של שתי קומות, בירושלים של מטה וירושלים של מעלה בשנת היובל הזאת.
