צה"ל ובחורי הישיבות - מי מפחד מחוזה חדש?

בימים אלו מונחת שוב על השולחן לקבוע 'חוזה חדש' בין צה"ל ובני הישיבות בפרט, ובעצם לפתוח את הקלפים מחדש ביחס בין כלל המגזרים בישראל. 

 באופן לא שגרתי מתוך העולם הדתי נשמעו קריאות ברורות לשנות את הסטטוס קוו בנושא גיוס בחורי הישיבות. אפילו ברחוב החרדי פורסמו סרטונים של קבלת פנים חמה ונרגשת לחיילים החוזרים משדה הקרב, באזורים שבעבר חייל שחוזר עם מדים קיבל מבטים שונים בתכלית. 

אם ככה - בקרוב נראה בפורום המטכ"ל מפת עבודה של המזרח התיכון החדש - כלומר של ארץ ישראל השלמה? וצורת בית המקדש תכנס באופן רשמי  לסמלי צה"ל? 

טוב, כמובן זה תרחיש ראלי בערך כמו מצב בו אוכלוסייה נקראת לשרת ובתנאי שיישארו אורחים שקטים ולא חלילה ישפיעו באיזו שהיא צורה על הצביון היהודי ורוח הלחימה של צה"ל. 

אז מי מפחד מחוזה חדש? האמת שכולם. ליתר דיוק כולנו, היהודים כקולקטיב.  

במקרה הזה המאחד הוא הפחד מהרעיון שיהיו יהודים מאמינים בתפקידי בצמרת צה"ל. בשני הקצוות יש מי שמעדיף לברוח מהארץ מהתרחיש הזה... וגם מי שמאמין בלב שלם שבידיים שלנו לממש את חזון הנביאים, לא לגמרי מעז לחשוב שעליו יוטל להיות המבוגר האחראי שכותב חוזה חדש עם כל יושבי המזרח התיכון.  

אם אכן הגיע העת להפוך את  האיום להזדמנות ולהכניס רוח חדשה בצה"ל, יש לקבוע מלמעלה את מכסות השוויון בנטל. כלומר במקום מספר המתגייסים בנקודת זמן מסוימת, לקבוע נקודת זמן שבה יהיו מספר מסויים של חברי פורום המטכ"ל בוגרי לפחות 5 שנים בישיבה. 

כמו חוק הגיוס, גם במלחמה  ברגע אחד איומים יכולים להפוך להזדמנויות. גם ערב מלחמת ששת הימים איש לא העיז לחלום על המשפט 'הר הבית בידנו', הניצחון המופלא כמעט נכפה עלינו.  

ולצערנו מיד לאחר המלחמה השגים רבים מסמסו בנדיבות של מנצחים שלא בדיוק ידעו למה בעצם לנצח.  הכרעה החד משמעית הפכה למערכה בה אנחנו מתבוססים עד ימינו אלה. 

מי יודע, אולי שתי ההזדמנויות הגיעו במקביל - הזמנה של תופסי התורה לצה"ל באופן מלא תשחרר את הפיקוד הבכיר מהפחד מניצחון יהודי על מלא בלי התנצלויות וסייגים.