קורבן פסח - דווקא השנה

במאמר שלפניכם ברצוני להציג מספר נקודות רעיוניות המקיפות את מהותו של קורבן הפסח, ומתוכן להגיע לביאור למה, לענ"ד, דווקא בשנה זו, בה חג הפסח מתנגש עם חג ה'ראמדן' ישנו ערך מוסף לחדש את הקרבת קורבן הפסח.

קורבן פסח – סמל של מסירות נפש

א. אומרת התורה (שמות יב,ג,ו-ט) "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבַיִם; ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף... ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו; אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו."

הקב"ה מצווה את ישראל לקחת את השה, אליל מצרים, לקשור אותו למיטה למשך ארבעה ימים, ולאחר מכן לשוחטו לעיני כל, תוך שהוא אוסר על ישראל לבשלו ומצווה עליהם לבשלו דווקא בצלייה בכדי שריחו יתפזר לכל עבר ולאכול אותו בחגיגיות. אומרת המכילתא (בא, מסכת דפסחא ה) שבאו ישראל לפני משה בטענה: 'הייתכן שמצרים יראו אותנו זובחים את אלהיהם ולא יהרגו אותנו?' ולכאורה צודקים ישראל בטענתם! למה להם להכניס את עצמם למצב של סכנה גדולה כזאת? ועוד שמשה עצמו הוא זה שטען עוד קודם לכן בפני פרעה 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!' (שם ח,כב)

אלא שעולה מכאן יסוד גדול - כשהקב"ה ציווה את משה על קורבן הפסח והחיוב לעשותו דווקא לעיני מצרים, משה מבין את מטרתה של מצווה זו, ושכל יסודה הוא לבחון את ישראל האם יש להם ביטחון אמיתי בה'. ושביטחון אמיתי - מתבטא רק ע"י עשיית מעשים של מסירות נפש על קיום רצון ה'. (וכפי שמצינו באברהם אבינו, שרק לאחר העקידה אמר לו ה' (בראשית כב, יב) 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה'.)

משום כך כשבא ציווי ה' להקריב את הפסח, אין למשה כל שאלה של סכנה ופיקוח נפש. אדרבה, משה מבין שרק כשהיהודי יהיה מוכן למסור נפשו באמת ובתמים על קידוש שמו יתברך, יהיה הפסח לו, 'למשמרת', אך אם יפחד להקריב את הפסח, יספה חלילה במכת הבכורות... מצוות הקרבת קורבן פסח, דווקא בגלל הסכנה שבה, באה לבחון את מסירות הנפש של ישראל וביטחונם בה'.

ניתוק מעבודה זרה והצגת פחיתותה

ב. במכילתא (שם) נאמר על הפסוק 'משכו וקחו לכם צאן' - "משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצוות."

על הקשר שישנו בין ניתוק מע"ז לקורבן הפסח מצאנו גם במקומות נוספים וכפי שכותב המשך חכמה (במדבר ט,ז) וזה לשונו: "מצאנו בכל מקום שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה ע"י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה (דברי הימים ב' כט) אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לה'... ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולהבדילם, ולטהרם מגלולי עו"ג והבליהם. וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור "ויצמד [ישראל] לבעל פעור"(במדבר כב, ג), אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל." וכך כותב בשפת אמת (שבת הגדול, שנת תרמ"ח): '..וזאת עיקר השבח ביציאת מצרים שנתבטל כח עבודה זרה בעולם. וז"ש 'מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'', וע"י יציאת מצרים ופסח נעקר יצרא דעבודה זרה וקרבנו המקום ברוך הוא לעבודתו." כמו כן מסמל קורבן הפסח את אמונתו בהשי"ת וכפי שכותב החינוך (מצוה יג) על איסור האכלת הפסח למשומד "אחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא היפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה."

העולה מהאמור הוא שישנו קשר הדוק בין הניתוק מעבודה זרה והאמונה בה' לקורבן הפסח. ונשאלת השאלה במה נתייחד דווקא קורבן הפסח ש'סגולתו' היא ניתוק מע"ז וכניסה בברית האמונה? המשך חכמה (שם) מסביר זאת: עובדי עבודה זרה הכירו בקיומו של בורא עולם, אלא שלדעתם עזב ה' את הארץ ומסר את הנהגתה לכוכבים ומזלות וכוחות אחרים. בא הפסח ומראה על השגחת ה' הפרטית, בהבחנה בין ישראל למצרים, ובין בכור לשאינו בכור, ללא מתווכים בינו ובין עולמו. (עיי"ש אריכות דבריו.) ובדומה לכך כותב הרמב"ן (שמות, יב, ג) "טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו, כל-שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם, בהיותו במעלה העליונה שלו."

שחיטת הפסח – ביזוי אלהי מצרים

ג. נקודה נוספת שמצינו בקשר לעבודה זרה בקרבן פסח היא שישראל מצווים לשחוט דווקא את השה שהוא אלהי מצרים, וכפי שמדגישים חז"ל במדרש (שמו"ר, טז, ב): "משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים" וזאת על מנת להראות את פחיתותה של העבודה זרה. וכך כותב הזוהר (ח"ב יח., בתרגום עברי): "אמר רבי אלעזר: אלוה של מצרים שה היה, וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש כמה דאת אמר (דברים ז,כה): 'פסילי אלהיהם תשרפון באש', כדי שיהא ריחו נודף." הקב"ה מצווה לקחת את אליל מצרים ולעשות בו שפטים ולדאוג שחלילה לא יהיה מצרי שלא ידע שאלוהותו מוכחדת. ואמרו חז"ל בפסיקתא דרב כהנא (פרשת החודש דף נה):"משכו וקחו לכם צאן - שיהא כל אחד ואחד מכם מושך אלוהות של מצרים ושוחטו לפניו [לפני המצרי], ודרגיש ליה ימלל [כלומר, מי שרגיש וכועס, ידבר]." וכל זה לחזק את אמונתם של ישראל בה' וקידוש שמו לעיני המצריים, כשיראו את אפסיותם של 'אלהים' אלו, שאפילו את עצמם אינם יכולים להציל. וכך כותב החזקוני (שמות יב,ו) על מטרת הציווי לקחת את השה ארבעה ימים לפני הקרבתו ולקושרו למיטה "כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבושת ובזוי בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה". השפלת העבודה זרה בריש גלי, ו'אין מושיע לה', מביאה להכרה בפחיתותה ומחיקתה מלב המאמין בה. יתר על כן כותב הזוהר בפרשת פנחס (רנא:) ששחיטת הפסח ואכילתו בבזיון היו קשים למצרים יותר מכל עשרת המכות, משום שאין מכה גדולה יותר לאומה, מלראות את אלוהיה מושפל ובזוי. שחיטתו ואכילתו של אלהי מצרים, בבזיון והשפלה, באים ל'הבהיר', לישראל ולמצרים, מי הוא האלהים השולט, אלהי ישראל או אלהי מצרים.

הר הבית – מלחמת דת

ד. הרב כהנא בשיחה (הודפס בספר 'צופה ומנהיג' עמ' 66) עומד על נקודה שכל-כך שייכת לימינו אנו, והיא שהמלחמה עם הערבים על השליטה בארץ, אינה עוד מלחמה על שטח טריטוריאלי וריבונות גרידא, אלא הרבה יותר מכך – המלחמה היא מי הוא האלהים השולט, ה' אלהי ישראל או שמא ח"ו אללה אלהי ערב. כשהביטוי למלחמה זאת מקבל את תמציתו במלחמה האם בהר הבית יהיה מקדש או מסגד. והרי דבריו: "המלחמה המתמדת והנצחית שלנו היא להוכיח לעולם שאכן ה' הוא האלוקים. זאת המלחמה! משמעות הדבר בשבילנו היא שהמלחמה בינינו לבין הערבים אינה מלחמה בין עם לעם, אלא בין היהדות לבין האסלאם: האם ה' הוא האלוקים או אללה?... הר הבית מסמל את הדת המנצחת: בית המקדש או מסגד אל-אקצה. זוהי מלחמה של עם ה' מול עם הצועק 'לא ידעתי את ה''(שמות, ה, ב). זאת מלחמת דת! הערבים נלחמים על הר הבית ומוכנים להתאבד, כי הם מבינים שההכרה באללה מביאה לשלילת ה'. ישראל נטשה במו ידיה את בעלותה על הר הבית – אין חטא עצום ונורא מזה. הטענה העיקרית של המתנגדים להורדת המסגדים בהר הבית היא הפחד ממלחמת ג'יהאד. זהו הפחד המושרש בעמנו: 'אבל נהיה לבד, ואיך נוכל לעמוד מול כל העולם?' בגלל הפחד הזה איננו עושים מה שכל עם שפוי היה עושה." כמה נכונים לימינו הם דברי הרב הי"ד, וכפי שאנו נוכחים לראות גם היום, שהמאבק כנגד הערבים בכל חלקי ארצנו הקדושה, בשמעון הצדיק, ברמלה, בעזה וביפו - גולת הכותרת שלו היא הנכונות של הערבים להילחם למען 'אל-אקצה'. וזאת משום שהם, (לעומתנו) הפנימו טוב מאוד שהמלחמה בינינו היא מלחמת דת, וככזאת הם מוכנים למסור נפשם עליה. היש קיטרוג גדול מזה שארבע מאות אלף ערבים מוכנים לצאת למלחמה על הר הבית ואף לא יהודי אחד?!

קורבן פסח השנה - המבחן האמיתי

ה. במשך דורות התפללו ופעלו יהודים לחדש את הקרבת קרבן הפסח, אך עקב השלטונות הזרים בארץ לא עלה הדבר בידם. את דורנו זיכה השי"ת לשוב ארצה, להקים מדינה וצבא מהחזקים בעולם, ולקבל חזרה לידינו את הר הבית, מקום המקדש עליו חלמו כל הדורות, ואיתו את האפשרות לשוב ולבנות אתה המקדש ולחדש את הקרבת הקורבנות, לפתע – דממה. פתאום כל הכיסופים לציון, 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' 'לשנה הבאה בירושלים' נתגלו כ'צפצפוף הזרזיר' ודיבורי סרק שאין בהם ממש... וכל זה למה? כי: 'השתגעת?! אתה יודע מה יקרה אם נשחט קורבן על הר הבית?!' וכל מיני טענות שונות ומשונות בסגנון זה, של יהודים גלותיים, שאיבדו את עקרונות היהדות של מסירות נפש וביטחון בה', עליהם אמר הנביא (ישעיהו, לג ,יד) כי: "פחדו בציון – חטאים."

השנה, חודש הרע-מדן של המוסלמים חל במקביל לחודש ניסן וחג הפסח. ערב פסח, הזמן בו אמורים ישראל להתאסף בעזרה ולהקריב לפני ריבון העולמים את קורבן הפסח, חל ביום שישי, יום אידם של המוסלמים. יום בו מתאספים הם בהמוניהם במקום עליו נאמר 'והזר הקרב יומת' לצורך קיום התיפלה שלהם. ההתנגשות הזו בין הזמן בו צריכים אנו להקריב את הפסח לבין יום אידם, הוא דבר שכמדומני לא קרה מאז חזר הר הבית לידינו. בנוסף לכך, ביום חמישי האחרון לאחר הפיגוע המזעזע בתל אביב פרסם החמאס הודעה לפיה "הנסיונות לייהד את ירושלים והקרבת הקורבנות ברחבת מסגד אל אקצה למען בניית בית המקדש בחג הפסח" ייענו בהתנגדות של דם וכדורים.

כפי שהתבאר במאמר זה, קרבן הפסח חובק במהותו מספר נקודות יסודיות – א. מסירות נפש. ב. ניתוק ישראל מעבודה זרה ואמונתם בה'. ג. ההכרה לעיני כל כי אין באלהי הנכר ממש ע"י השפלתו.

ומשום כך, אין זמן המתאים יותר לחידוש הקרבת קרבן הפסח, מהזמן בו צפויים מאות אלפי מוסלמים לפקוד את מקום מקדשנו ולבזותו בתפילותיהם ומייצגי ההסתה שלהם כנגד ה' וישראל בזעקתם 'לא ידענו את ה'!'. זהו המבחן שלנו, האם אכן מוכנים אנו למסור נפשנו על קיום רצון ה' ובכך לקדש את שמו לעיני כל? האם מוכנים אנו לכפור באלהי הגוים וללכת בתמימות אחרי ה' אלהי ישראל?

אם אכן נעשה זאת, שחיטת קורבן הפסח, כנגד כל החששות של 'מה יאמרו הגוים?', ודווקא בגללם, תבטא יותר מכל, את שחיטת אלהי האיסלם ואפסיותו והנכר וכי ה' אלהי ישראל – אכן מלך, ומלכותו בכל משלה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שמתוך הנכונות למסירות נפש אמיתית על קיום רצונו יתברך, נזכה להסיר חרפה מעיר, ועוד השנה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

תגובות והערות ניתן לשלוח ל – [email protected]