שאלה:
כל שנה, כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מתייסר בתוכי: לא נעים לי לומר, אבל אני שונא את הימים האלה. החובה לעשות תשובה מעוררת בי כל כך הרבה תסכול ומתח, שאני מחכה שהם ייגמרו כבר. אני לא מבין מה רוצים ממני. ואיך אפשר לאהוב ימים כאלה, איך אפשר לאהוב את המחזור של יום כיפור, שכל הווידויים הארוכים שלו מעמידים אותנו באור כל כך שלילי.
תשובה:
אחד ממנגנוני ההגנה הטבעיים שלנו, הוא להיזהר ולהתרחק ממקומות של כאב וסבל. אם עבודת השם של עשרת ימי תשובה מתבטאת בכעס ורוגז על החולשות שלי, בייסורי מצפון אין סופיים על חוסר היכולת שלי להתנקות מחטאים מסוימים, בתחושה שבכל שנה ושנה אני 'ככלב שב אל קיאו' - וכל מאמציי ללא תועלת, אם בכל שנה עשרת ימי תשובה מציפים את היאוש וחוסר האונים שלי, המשמעות ברמה הנפשית היא שימים אלו הם ימים של סבל וכאב, והנפש תפתח נטייה לברוח מהם, ככל שאפשר. זהו אחד ההסברים לכך שאנשים רבים מתקשים לעורר את לבם לעשות תשובה - הם חשים התנגדות פנימית להיכנס לתוך הסיפור הזה, המלווה בכאב, תסכול ויאוש. מנקודת מבט של עבודת השם - אטימות הלב היא 'צרת הצרות' - היא מותירה את עבודת השם ללא חיות, ללא שמחה, ללא יכולת להתקדם. כאשר הלב אטום הכל נעשה מעיק, כבד ועייף.
האם אפשר אחרת ?
לחיות בשלום עם העובדה שאני לא מושלם
נתאר לעצמנו אדם, שלא מסוגל לקבל את עצמו כעצלן וכמפונק. על אף שבתוך תוכו הוא יודע שהוא כזה, הוא ידחיק זאת וינסה לספר לעצמו שזה לא כך. ואולם כאשר המציאות תציב לו מראה שלא יוכל להתחמק ממנה - הוא יתמלא כעס ותסכול. הוא לא יוכל לסבול את עצמו כך. והנה בתוך סערת רוחו הוא מחליט שמהיום והלאה הוא מפסיק להיות עצלן, ואף מציב לעצמו יעדים ספציפיים, שמסמלים עבורו את הניצחון על העצלות. אך הסוף העגום ידוע מראש, משתי סיבות: הראשונה, כיון שהמוטיבציה להחלטה זו היא המצוקה הנפשית שלו - ברור שעם שוך הכעס תתמסמס המוטיבציה, והוא ימצא את עצמו חסר כוחות לעמוד מול החולשה שלו. והשניה, שהרי הכעס, הרוגז ורגשות האשם - אף שבתחילה הם מסעירים ומעוררים את האדם, הם מעייפים ומחלישים את הנפש, מביאים את האדם לעצבות ומעצימים את החולשות שלו, ובעצם מסרסרים את יכולת השינוי.
קבלה אינה כניעה
גם בהקשר הפסיכולוגי, אנו מכירים תופעה דומה: פעמים רבות היכולת של האדם להתמודד עם איזה שהוא קושי נפשי נחלשת, ובעצם לא ממומשת - מחמת המצוקה הרגשית שהוא נתון בה. המצוקה הרגשית ממלאת את האדם תסכול, קוצר רוח, והוא נעשה מותש וחסר כוחות. ההתנגדות הפנימית לא רק מתישה את רוחו של האדם, אלא מנתבת את כוחותיו להדחיק את הקושי , במקום להתמודד איתו. כשאדם עובר ממצב זה למצב של קבלה - הקושי לא נעלם, אך האדם לא נשאב כולו לתוך הקושי, והוא מסוגל לגשת אל הקושי מתוך ישוב הדעת ואורך רוח, ולהתמודד באופן מושכל עם הקושי.
כלו', קבלה איננה ויתור וכניעה למצב, אלא היא המבוא להתמודדות מיטבית - היא אוספת מחדש את כוחות הנפש ומאפשרת לאדם לממש את יכולת ההתמודדות שלו.
וכן הדבר בענייננו.
אדם המקבל בענווה את המציאות הפשוטה שיש בו חסרונות - שאיפות התיקון של ימי התשובה לא יהוו איום על נפשו.
היכולת לחיות בשלום עם העובדה שאני לא שלם - איננה וויתור על שאיפות תיקון והתעלות, אלא הסכמה עמוקה להיות בתוך עולם של תשובה: זו התפכחות מהדמיון שאני מושלם, ויכולת לגשת אל החולשות שלי בצורה מושכלת, ולממש את מלוא היכולת הטמונה בי.
במבט ראשון, נדמה כי הכעס שהאדם מעורר כלפי עצמו - הוא דבר מבורך. הוא מסעיר את הנפש ומעורר אותה להתקומם כנגד הדברים הצריכים תיקון. אך בסופו של דבר סערת נפש זו לא מחוללת שינוי, והיא כאפקט 'פול גאז בניוטרל'.
הרצונות הטובים
ואולם יכול אדם להניע את עצמו קדימה לא ע"י כעס ורוגז, אלא על ידי חשק ורצון שמוצא בתוכו להיות טוב יותר. כשהרצונות הטובים מתעוררים - האדם מרגיש שהוא מתחדש, שהוא במיטבו, שהוא במלוא החיות והרעננות. וזוהי המשימה האמתית של עבודת השם בימים אלה - לעורר את החשק , את הרצונות, את החלומות והכיסופים: שהכח המניע לא יהיה כעס ורוגז, אלא אהבה והשתוקקות. ואז, הווידוי , החרטה והקבלה לעתיד לא יהיו עוד כמין טקס מזוכיסטי של הלקאה עצמית, אלא מימוש של הרצונות הטובים שבתוכו.
בירור פנימי כמבוא לתשובה
שאלת יכולת או אי יכולת הקבלה של החולשות שלי, היא אחת החידות הסתומות בעומק נפשו של אדם.
לפעמים נראה כי דווקא אנשים שמחוברים לכוחות החיוביים שלהם וחווים הצלחות רבות, יותר קל להם להכיר בחולשות שלהם - ואין הדבר מהווה איום על הדימוי העצמי שלהם. ופעמים נראה את ההיפך.
פעמים שאי ההכרה בחולשות הוא סוג של דפוס חשיבה הניתן לשינוי, ופעמים הוא טבוע בעומק הנפש, כהגנה קיומית מפני איום חיצוני.
בירור זה הינו מאוד אישי, ונוגע בעומקים של הנפש. ולענ"ד הוא המבוא לעבודת השם של ימי הרחמים והסליחות.
הרב נתן שלו -רב הישוב מבואות יריחו ויו"ר עמותת חיים של טובה*
