רובה האדישות הציבורית

הוא נחת אצלנו בישיבת המקדש ביום בהיר אחד, גם הוא קיבל הרחקה מיו"ש וחיפש מקום חדש להיות בו. במשך כמה חודשים נהנינו איתו ביחד, יהודי צדיק עם אהבת ישראל גדולה. הוא אפילו השתתף איתנו בסיבוב שערים שמח במיוחד שהסתיים עם אלות ממג"בניקים. מתישהו נגמרה לו ההרחקה והוא חזר ליו"ש, אבל עדיין היה קופץ אלינו לפעמים. 

כנראה שבזמן הקרוב הוא לא יקפוץ שוב לבקר, כי לפני פחות משבוע ידידיה יעקב וסרטייל קיבל כדור ישר לתוך הראש והוא עכשיו מורדם ומונשם בבית החולים. ירי חסר הבחנה של שוטר. יש שיאמרו מתוך טיפשות ויש שיאמרו מתוך רשעות, להערכתי זה שניהם ביחד. נחכה לתוצאות חקירת מח"ש בשביל להמשיך לא לדעת מה בדיוק קרה שם. 

אני זוכר שפעם שאלו אותו על גיוס לצבא, והוא אמר שהצבא לא רוצה אותו ושבכל מקרה מבחינתו הוא כבר עשה את השירות שלו. ברור לי שכשהוא הלך להילחם על הארץ ועל החיים של כולנו הוא ידע מה הוא עושה. הוא ידע את הסכנות וההשלכות ועל אף פי כן הלך, ממש כמו כל חייל בצבא. אבל כשחייל נפצע, ביחד עם הכאב מגיעה גם ההבנה שזה כורח המציאות (באופן עקרוני) ויש בזה מעט נחמה. במקרה של ידידיה ושאר הפצועים מהירי, יש פה טרגדיה אמיתית כי מדובר במחדל מתמשך שהיה צריך להפסיק כבר ממזמן. 

בתור אחד שנעצר מספר פעמים בחיים שלו, שהיה בבית כלא, ושחווה אלימות משטרתית וניסה לחפש צדק במח"ש – אני מכיר די טוב את המערכות האלו. כל פעם מחדש אני לא מבין איך אף אחד לא עוצר את הרשע, איך עדיין יש כל כך הרבה עבריינות במשטרה, ואיך כל סיפור עובר בשקט. כל סיפור חוץ מאלו שבהם אנשים נהרגים או כמעט נהרגים, שבהם יש רעש שנגמר בכלום. כמה שריטות בתדמית הציבורית של המשטרה והלאה בחיים. 

לא שאני מבין עד הסוף איך הרשע עוד משתולל, אבל יש אמירות שכשאני שומע אותם אני מתחיל לקבל קצה חוט. אמירות בסגנון: "זה לא בסדר שהשוטר ירה, אבל ריססו עליו גז פלפל" "הירי לא היה בסדר, אבל הוא שוטר והם גבעונים, צריך להבין את ההקשר". אני רואה במשפטים האלו שני דברים שבאים ביחד: אדישות לדם יהודי שנשפך, וניכור כלפי הנוער שפועל למען ארץ ישראל ועם ישראל. מי שחושב שמדובר במקרה של מזל רע פשוט לא מבין את הסיפור. הכתובת הייתה על הקיר ממזמן, והיא עדיין נמצאת שם. 

אדישות לדם יהודי זה הדבר האוניברסלי שנמצא בעוד הרבה מקומות. זה הדבר שבגללו עבריינים מתקבלים למשטרה, לשב"ס, ולכל תפקיד קריטי שמצריך יושר. זה הדבר שבגללו הם גם מצליחים להתקדם שם, ועוד ועוד פרשיות עוברות להם עם מכה קלה בכנף. זה מה שמשאיר את מח"ש קיימת למרות חוסר התפקוד שלה. זה גם מה שגורם לפיגועים לעבור לנו לסדר היום ונותן לשב"כ את האפשרות להמשיך עם החשיבה העקומה שעולה לנו בהמון דם. למעשה, האדישות היא גם מה שגורם בכלל לנוער הגבעות לקחת את החוק לידיים. לא פלא שאנשים שונאים אותם כמעט כמו שהם שונאים לצאת מהאדישות של עצמם. 

איכשהו, למרות כל הפחד והאזהרות מפני מלחמת אחים, בלי לשים לב היא קורית לנו מול העיניים. השנאה לנוער הגבעות שלא נכנע לתכתיבי המציאות ביחד עם העובדה שמדובר בנוער חסר מעצורים, הולידה לנו מלחמת אחים כזאת שיכלה לפרנס קמפיינים שלמים של בנט. רק מה? איכשהו כולם מפספסים את הנקודה הזאת ונכנסים לתוך המלחמה בלי לחשוב פעמיים. מה שמוכיח בדיוק את מה שאמרתי: אנשים שונאים את נוער הגבעות בגלל שהוא נלחם חזיתית באדישות שהם כל כך אוהבים. 

בעיניי, הכדור שנכנס לראשו של ידידיה נורה על ידי האדישות הציבורית, ועל ידי בנה הבכור- הניכור לנוער הגבעות. 

אנחנו צריכים לצאת מהאדישות בכל מקרה, אבל אם מישהו בכל זאת חושב שנוער הגבעות זה לא סיבה מספיק טובה, אז כדאי שיזכור שהאדישות היא מה שפוגע בכולם בכל המישורים. השוטר שחיי אדם היו זולים לו ומח"ש הספיקה לשחרר אותו למעצר בית זה אותו השוטר שילחם בשבילנו בפשיעה, יפגוש אותנו בהפגנות ויגן עלינו מול טרור ערבי. 

אז למען הבאים בתור ולמען כל מה שטוב, צריך להפסיק עם הגיבוי האוטומטי שניתן לשוטרים בתור "שומרי השקט" ולשנאה האוטומטית שניתנת לנוער הגבעות בתור "מפירי השקט". שקט הוא לא מה שחשוב, חשובים האמת והצדק.