ההחלטה להגיש כתב אישום נגד ח"כ לשעבר ד"ר מיכאל בן-ארי בעוון 'הסתה לגזענות' היא בעלת משמעות הרבה מעבר למקרה הפרטי של בן-ארי, והרבה מעבר לשאלה הספציפית האם כינה את האויב הערבי בכינויי גנאי כאלו או אחרים. יש כאן נידון שנוגע לעצם הלוז של המושג 'מדינה יהודית', נידון שכל עצם קיומה של מדינת ישראל תלוי בו, ואף יותר מכך – נידון על כל מהותו של עם ישראל, אשר מחדד את הסתירה הקוטבית הבלתי-ניתנת ליישוב שבין תורת ה', ערכיה ומושגיה, לבין הדמוקרטיה המערבית הליברלית, עם כל מערכת הערכים שהיא נושאת בחיקה.
מדובר במשפט, אשר אם אכן ינוהל כמשפט פוליטי, כמשפט ראווה, ויגע בנקודות הליבה האמיתיות והקריטיות כל-כך, עשוי להפוך לאירוע בעל חשיבות עליונה בתולדות מדינת ישראל, אף יותר מהבחירות לכנסת שנערכות בקרוב. יש לקוות, שבית המשפט אכן יאפשר לד"ר בן-ארי לנצל את הבמה, כדי להעלות את כל אותן נקודות, אשר בדרך-כלל מטואטאות אל מתחת לשטיח בידי כל אלו, אשר מנסים תמיד להתחמק מהעימות הבלתי-נמנע בין שתי השקפות העולם, ולשדר כאילו תורת ה' והדמוקרטיה המערבית יכולות לדור בכפיפה אחת.
מושגים שונים הולכים לעלות ובית המשפט יצטרך לתת להם הגדרות מדויקות. מה פרוש המושג 'מדינה יהודית'? מיהו 'עם ישראל'? מהי מהותו? האם במדינה יהודית יהודי וגוי יכולים להיות שווים? והשאלה המכאיבה מכל – האם לערביי ישראל ישנה זכות באופן דמוקרטי ובדרכי שלום להפוך לרוב במדינה, או אפילו בלי זה, באמצעות סייענים מקרבנו – להפוך את ישראל לפלשתין ולמחוק את המדינה היהודית מעל המפה מבלי לירות כדור אחד?
אלו הן שאלות, שמזעזעות את שיווי משקלו האינטלקטואלי של כל מי שהתרגל ללהג על 'מדינה יהודית-דמוקרטית', ושל כל מי שהשלה את עצמו, כי הקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל עולה בקנה אחד עם הערכים הליברליים שכה מקודשים בעיני העולם המערבי. ובכך אני כולל פחות או יותר את כל המערכת הפוליטית, המשפטית, התקשורתית, החינוכית וכל מה שתרצו להוסיף במדינת ישראל ובעולם היהודי כולו.
צריך להבין היטב מה הנידון כאן. לפני כ-47 שנים, קבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה מספר 3379. תמצית אותה החלטה, היא שהציונות – התנועה להקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל – אינה אלא סוג של גזענות. העולם היהודי היה כמרקחה, וראשי המדינה ויהדות העולם התחרו זה בזה בביטויי זעם. הגדיל לעשות חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם באותם ימים, כשקרע את נוסח ההחלטה לגזרים. אולם הבעת זעם ותדהמה, כעס ושאר רגשות עזים אינה תחליף לדיון הגיוני, קר, נטול פניות, אשר מחובתנו לערוך אם ברצוננו להיות כנים עם עצמנו, ואם אחת ולתמיד בכוונתנו להגדיר את מהותו של עם ישראל, וממילא גם של מדינתו.
איני מדבר כאן על המושג האמיתי והמלא של 'מדינה יהודית', שהיא מדינה המנוהלת על-פי חוקי התורה, ערכיה ומושגיה. אין כל ספק, שצריך לדון על כך, ושהקב"ה לא יאפשר לנו להתחמק מהיעוד הזה, ואנו צפויים לעונשים קשים אם לא נעמוד בו. אך הנידון כרגע הוא על הרבה פחות מזה. אני מדבר כעת על ההגדרה המצומצמת ביותר שכל אחד יכול להעניק למושג 'מדינה יהודית', והיא מדינה בעלת רוב יהודי מוחלט, בו העם היהודי יקבע את גורלו, ויוכל להבטיח לעצמו עצמאות וריבונות, מה שיאפשר לנו לנווט את גורלנו בלא התערבות זרים. האפר של משרפות אושוויץ הוא תזכורת כואבת למדי עבור מי שסבור, שביכולתנו להשען על חסדי האומות.
על-מנת להבטיח את אותה הגדרה מינימלית של 'מדינה יהודית', דאג ראש הממשלה הראשון לחוקק מיד אחר הקמת המדינה את חוק השבות, החוק המעניק לכל יהודי זכות אוטומטית לעלות לישראל ולקבל אזרחות במדינה היהודית. חסידי השעטנז היהודי-דמוקרטי מתחילים לנוע באי-נוחות. הם יודעים, כי אין מדינה דמוקרטית בעולם, אשר מתנה את אזרחותה בהשתייכות לדת מסוימת. אבל הרע מכל – או הטוב מכל, תלוי בנקודת המבט – עדיין לפנינו, ולשם כך נצטרך להעמיק יותר ולבחון לא רק מהי מדינה יהודית, אלא מהו עם ישראל בכלל.
מה פרוש המושג 'יהודי'? שאלה נהדרת. אלו המעמידים לדין את ד"ר בן-ארי בעוון 'הסתה לגזענות' היו כל-כך רוצים לומר שיהודי זה כמו צרפתי, או איטלקי, או הונגרי, או סיני. בן לעם מסוים, לעם היהודי. לחילופין יהיו כאלו שיגדירו את היהדות כ'דת' – יש נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, אתאיסט, ויש גם יהודי. לפי ההגדרה הראשונה, הלאומית, אין משמעות להשתייכות הדתית. לכן גם ערבי, רוסי ואוקראיני, סודני ואריתראי, יכולים מכח המגורים שלהם בארץ להפוך לחלק מהעם היהודי, אלא שהם מעדיפים לקרוא לזה 'ישראלי'. גם לפי ההגדרה השניה, ה'דתית', אין כל משמעות אזרחית-פוליטית להשתייכותו הדתית של אדם. כפי שארה"ב, אנגליה, גרמניה ושאר מדינות המערב מורכבות מבני דתות שונות, כך גם ישראל יכולה להכיל יהודים, מוסלמים, נוצרים ומה לא. האמונה, כך יאמרו, היא עניינו הפרטי של אדם, אך אין לה דבר וחצי דבר עם השתייכותו למדינה מסוימת, וכמו שיש יהודים בכל העולם שנהנים מזכויות אזרחיות במדינתם – כך יכול להיות גם בישראל, אשר כמו מדינות העולם המערביות המתקדמות – מעניקה שוויון מלא לבני כל הדתות.
אך אבוי, שוד ושבר! היהדות האמיתית, השורשית, המקורית, אינה מגדירה את עם ישראל לא לפי ההגדרה ה'לאומית' שהבאנו, ולא לפי ההגדרה ה'דתית'. בשונה מכל עם בעולם ומכל 'דת' שישנה, היהדות כורכת יחדיו את ההשתייכות לאומה עם ההשתייכות לאמונה, והדבר יוצר השלכות בלתי-נעימות בעליל עבור כל אלו שנזעקים כל אימת ששונאי ישראל באו"ם ובכל מקום משווים את הציונות לגזענות.
להגדרה היהודית המקורית של 'עם ישראל' אין כל מקום בעולם הדמוקרטי הנאור! זוהי הגדרה שונה במהותה מכל הגדרה לאומית אחרת. לא פיסת הקרקע עליה עומד האזרח משייכת אותו לאומה ומעניקה לו זכויות פוליטיות, כי אם ההשתייכות לאומה – אשר צריך להוולד לתוכה או לעבור תהליך דתי של גיור כדי להצטרף אליה – היא שמעניקה את השייכות לארץ ואת הזכויות הנלוות אליה. על יסוד עקרון זה נחקק חוק השבות בשעתו. ועל יסוד זה קבע האו"ם בשעתו, כי הציונות – עצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית – היא גזענות! ומי שכורע ברך לערכים המערביים ולהגדרות שהם קבעו להגדרת האומה – אין לו מה להשיב לטענתם!
וחמור מכך – אם נקבל את ההגדרות המערביות להגדרתה של אומה, אזי נהיה חייבים להיות עקביים ולבטל את חוק השבות מכל וכל! וזו לכאורה רק שאלה של זמן, עד שבג"ץ יקבע שמדובר בחוק גזעני שדינו להבטל, ובכך יקוץ הקץ על מדינת ישראל כמדינה יהודית, אפילו בהגדרתה המינימלית. אך במקום לעמוד באומץ ולהתמודד עם שאלות קשות אלו, אשר מרעידות את נימי הנפש העדינים ביותר של כל מי שקרוע בין השתייכותו לעם ישראל ותמיכתו במדינת ישראל לבין הערכים המערביים אליהם התרגל לסגוד. תחת זאת החליטו להעמיד לדין את ד"ר מיכאל בן-ארי, משום שהעז לומר בגלוי, כי האויב הערבי אינו זכאי לשוויון במדינה היהודית, ואינו זכאי בדרכים דמוקרטיות או אחרות למחוק את מדינת ישראל מעל המפה.
זה מה שעומד על כף המאזניים במשפט הזה, ולא השאלה אם ד"ר בן-ארי כינה את הערבים 'כלבים' או 'חתולים'. ולכן המשפט הזה הוא אולי האירוע החשוב ביותר שמתרחש כאן במדינת ישראל במסגרת המאבק על דמותה של המדינה ושל האומה, מאבק שבדרך-כלל רוחש מתחת לפני השטח, משום שמאמיני השעטנז הרעיוני של 'מדינה יהודית-דמוקרטית' אינם מעוניינים שהסתירה תהיה גלויה לכל.
אך לא לעולם חוסן, וכעת הסתירה עומדת במלוא מערומיה, ועם ישראל יצטרך להחליט סוף סוף במה הוא בוחר. "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" זעק אליהו הנביא בהר הכרמל (מלכים א יח כא). קולו חודר ובוקע מבעד לאלפי השנים שחלפו ומחייב אותנו להחליט – תורת ה' ומדינה יהודית או דמוקרטיה ליברלית וקצה של המדינה היהודית. דרך שלישית – אין!
