בימי הבעל שם טוב היה קטרוג של כליה על אחת הקהילות היהודיות. כשנוכח הבעש"ט בחומרת המצב הרבה בתחנונים בימים הנוראים.
בתפילת נעילה הכירו תלמידיו כי הקטרוג רציני, והתאמצו גם הם בתחנונים מעומק לבם. כראות המתפללים האחרים כי הבעש"ט ותלמידיו זועקים מרה, נשבר לבם. כשראו שהגיע זמן ערבית והבעש"ט ותלמידיו עודם מתאמצים בתפילתם, הבינו כולם כי המצב נורא. האנשים והנשים בכו מאוד והיה רעש גדול.
בבית הכנסת היה רועה כפרי שבא להתפלל בימים הנוראים, ובהיותו בור גמור, הקשיב והביט בשתיקה בפני החזן.
ככפרי ידע לחקות את קולות החיות והעופות, ובעיקר את קול התרנגול. כאשר שמע את הבכיות והצעקות, לבו נשבר והוא קרא: "קוקוריקו! אבינו שבשמים, רחם!"
כשנשמע קול קורא כתרנגול, נחרדו כולם. וכשומעם את הצעקה "אבינו שבשמים, רחם!" ראו כי זהו הבחור הכפרי.
מתפללים שעמדו לידו השתיקוהו וחפצו לגרשו. הבחור ענה להם:
"גם אנכי יהודי ואלקיכם הוא גם אלוק שלי!"
השמש הזקן ר' יוסף יוזפא הרגיע את המתפללים, ואמר לכפרי להישאר במקומו.
הבעש"ט, שלפתע נהרו פניו מגיל, החל את חזרת הש"ץ בנעימה מיוחדת, אמר בהתעוררות גדולה את פסוקי היחוד החותמים ושר שירי שמחה.
בסעודת מוצאי יום כיפורים, סיפר הבעש"ט שהיה קטרוג על עדה בישראל, וכאשר התאמץ בתפילתו לעורר רחמי שמים עליהם ראה קטרוג גדול גם עליו, שהוא משתדל להושיב את בני ישראל בכפרים ובפרשות דרכים, והם עלולים ללמוד ח"ו משכניהם.
סיים הבעש"ט: "ראיתי שבודקים במעשיהם וכי מצב העדה ומצבי בכי רע. אך לפתע נשמע במרום קול קריאתו של הכפרי: 'קוקוריקו! אבינו שבשמים, רחם!', וקריאה תמימה זו גרמה קורת רוח עד רום המעלות, ובטלו הקטרוגים מעל העדה ומעלי".
פעם סיפר הבעש"ט משל לפני התקיעות: מלך גדול שלח את בניו לציד ותעו הבנים בדרך. הם צעקו, אולי ישמע אביהם, ולא נענו. ואז אמרו בלבם: שכחנו את לשון אבינו ולכן אינו שומע את צעקתנו, ובכן נצעק ללא דיבור. הם שלחו אחד מהם לצעוק והזהירוהו: "דע כי חיינו תלויים בך!".
והנמשל: הקב"ה שלח אותנו להעלות ניצוצות קדושים, אבל תעינו מאבינו, ומפני ששכחנו את דיבורו, אין אנו יכולים להתפלל במילים. נשלח אותך, בעל תוקע, שתעורר רחמים עלינו בקול, בלי דיבור, והיזהר, כי כולנו תלויים בך!
מצוות השופר חורזת את כל ימי התשובה. בבקרי אלול היא מעוררת אותנו להקיץ משנתנו בהבלי הזמן ולהיות מוכנים ל"יום תרועה" - ראש השנה, ושוב חוזרת אלינו ביום הכיפורים, ברגעי הרוממות בסיום תפילת נעילה, בתקיעה פשוטה.
עניינה של תקיעת שופר הוא הקול הפשוט, קול בהמה שאין בו חיתוך אותיות ועידון הבעה. גם ביום כיפורים בהפטרת המנחה, מבוטא עניין הבהמה בחותמו של ספר יונה: "אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".
"מפני מה ישראל צועקים ואינן נענים? מפני שאינם יודעים לכוון בשם". לפי החסידות מתבארים דברי חז"ל בפנימיותם - לא שם קדוש ולא צירופי אותיות דרושים כדי להיוושע. הבעיה פשוטה בהרבה - לא יודעים לקרוא לה' יתברך בשמו. מכוונים כך, חושבים אחרת, אבל בנקודה העצמית לא פוגעים.
דווקא מהנקודה המגושמת והמרוחקת ביותר בבית הכנסת, מגיעה הישועה. כשמבקשים את סוד השם האמיתי, את הזיהוי - "אבינו אתה!" - אי אפשר לדעת מאין יגיע. לכן הצדיקים חייבים לצרף לתפילתם גם את הציבור הרחב, אנשים ונשים, יודעי ספר וכאלו שאינם.
קריאת התרנגול שהתפרצה לפתע היתה סיום פעולת שרשרת: תפילת הבעש"ט גרמה לתלמידיו למסור את נפשם בתפילתם, תפילת התלמידים פעלה בלבבות האנשים הפשוטים לשברון לב, ולבסוף עלתה קריאת התרנגול, כאילו קפיץ השתחרר בנפש הכפרי, שספג את תחנוני כולם ולא יכל לשאתם.
בחסידות מבואר כי "כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש". כל התעוררות מלמעלה נקראת 'אור ישר', השפעת אור עליון הנשלח להאיר בניצוץ נידח ששכח את מקורו. כשפועל האור את פעולתו, מתעורר הניצוץ ומבקש לשוב בכוחות אדירים. זהו 'אור חוזר' - המרחק העצום שבין הניצוץ האובד לבין שורשו צורבים את נשמתו, ובעוצמת מרוצתו הוא מתרומם הרבה למעלה ממקור האור שיצא לבקשו.
כך הוא בעבודת התשובה. כשנוכחים לדעת עד כמה שכחנו את שפת אבינו, מבינים שלא חכמת התורה תושיענו. כל בניין הנפש המשוכלל נפגע בחטאינו ובשכחתנו, ומה שנותר לעשות הוא להתאמץ ולבקש את הנקודה הפשוטה שנותרה לפליטה - הנקודה הבהמית של עצם הנשמה - "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך".
זו אותה "בהמה רבה", הדורשת את ה' אלקינו, לא בזכות כלשהי, אלא רק ברחמים פשוטים - כי אבינו אתה.
