רבי יצחק מאיר אלתר נולד בשנת תקנ"ט לרב ישראל רוטנברג, רבה של מגנישוב שבפולין [הר"ים נאלץ לשנות את שם משפחתו לשם 'אלתר', בגלל החשד להשתתפותו במרד הפולני]. בצעירותו היה רבי יצחק מאיר מתלמידי רבי ישראל מקוז'ניץ ובנו רבי משה, ובהמשך התקרב לרבי שמחה בונים מפשיסחא ולממשיכו רבי מנחם מענדל מקוצק.
בשבע שנותיו האחרונות, לאחר הסתלקות הרבי מקוצק, עבר לעיירה גורא-קלאווריה [גור] הסמוכה לוורשה, שם הקים את חסידות גור. נישא לפייגא, אחות אשתו השנייה של הרבי מקוצק, ולזוג נולדו שלושה עשר ילדים. כמעט כולם, למעט בתו אסתר, מתו עליו בחייו. לאחר מות כלתו אסתר ובנו רבי אברהם מרדכי, גידל את נכדו רבי יהודה ליב, בעל ה'שפת אמת', שהיה לאדמו"ר ארבע שנים לאחר פטירתו. כמו כן גידל את נכדו רבי פינחס מנחם אלעזר יוסטמן, בעל ה'שפתי צדיק' מפילץ, בן בתו צענא פעסיל.
היה נשיא קופת רבי מאיר בעל הנס - כולל פולין, ועשה רבות למען תושבי ארץ ישראל. העריך מאוד את הלימוד בעיון, אך לא זנח את הבקיאות ודרש מתלמידיו לדעת לפחות עשרים דפי גמרא בעל פה. בנוסף לגדולתו בתורה, התפרסם רבי יצחק מאיר כעסקן שהשתדל רבות לטובת יהודי פולין, יחד עם רעו רבי יצחק מוורקא. נפטר בכ"ג באדר תרכ"ו בעירו גור, ושם מנוחתו כבוד.
אחרי הסתלקות הרבי ר' בונים מפשיסחא, חצי מחסידיו רצו להכתיר את ה'חידושי הרי"מ' והחצי השני רצו את הקוצקער. הם היו חברים, יצאו להתבודד בשדה, וכשחזרו אמר בעל חידושי הרי"מ שהוא מקבל את הקוצקער ונכנע לו כרבי. כך היה 32 שנים, וגם בזמן המחלוקת החריפה בין קוצק לאיז'ביצא נשאר רבי יצחק מאיר בקוצק. הקוצקער החזיק על כך טובה לבעל חידושי הרי"מ, והבטיח לו שבזכות זה יזכה שצאצאיו ינהיגו את עם ישראל עד ביאת משיח.
בניו נפטרו עוד בחייו, אבל מן הנצר שנשאר, נכדו בעל ה'שפת אמת', צמחה חסידות גור. רבי יצחק מאיר לקח את נכדו זה כמה פעמים, כילד קטן, לראות את הקוצקער, ואמר שרוצה לזכות אותו לראות 'אן אמתער-איד' [יהודי אמתי].
כשקבל לבסוף החידושי הרי"ם את שרביט הנשיאות, אחרי 32 שנה, אמר לחסידים: הרבי הראשון, הרבי ר' בונים, הנהיג באהבה, הקוצקער הנהיג ביראה ואני אנהיג אתכם בתורה.
לימוד התורה בעמקות היה מרכיב משמעותי ביותר בדרכו של רבי יצחק מאיר, שאף חיבר ספר חידושים על הש"ס והשולחן ערוך, וכן תשובותיו קובצו לספר 'שו"ת הרי"ם'.
אך לפני שנתבונן במשמעויות השונות להנהגה החדשה של הרבי מגור, מעניין להשוות את דבריו כאן עם סיפור ידוע אחר, בו הוא מתאר את המעבר שביצע מקוז'ניץ לפשיסחא:
בתחלה, כילד מבטיח ו'עילוי', היה החידושי הרי"מ חסיד של המגיד מקוז'ניץ, והיה כבן אצלו ממש (המגיד מקוז'ניץ אף דאג לשדך אותו, כבר כשהיה בגיל תשע). כשהמגיד מקוז'ניץ הסתלק הוא התקשר לבנו, רבי משה-בריעה, עד שהיה בן חמש עשרה בערך. באותו זמן היתה מחלוקת עצומה בין הקוז'ניצער השני ורוב צדיקי פולין נגד הרבי ר' בונים, אך חבריו מוורשה משכו אותו לנסוע לפשיסחא ושם נשאר.
פעם אחת נימק מדוע עזב את רבו הראשון, בן המגיד מקוז'ניץ, והלך לרבי ר' בונים: בגיל חמש עשרה, כשישב בטיש על יד הרבי מקוז'ניץ, פנה אליו פתאום הרבי, חבק אותו ונתן לו נשיקה. באותו רגע, אמר רבי יצחק מאיר, החלטתי שאני לא חוזר לכאן. אני לא צריך רבי שיחבק וינשק אותי, אני צריך רבי שייסר אותי בשוטים.
לאחר שבחר ברבי בונים מפשיסחא כרבי מייסר, מצהיר הרי"מ כי הנהגתו התאפיינה דווקא במידת האהבה. כפי שנראה, היכולת להבחין באהבה המסותרת דווקא בין השוטים, שייכת במיוחד להנהגתו של רבי יצחק מאיר.
נשים לב, כי בין האהבה והיראה לא מציב הרי"מ את הרחמים כמקובל, אלא דווקא את התורה. דבר זה מתקשר לקשר החזק שהוא חש כלפי הרבי מקוצק, כשהוא מכנה אותו 'אן אמתער איד' שכמוהו אין אפשרות לראות בשום מקום אחר. כמובן שגם התורה היא אמת, אולם אמת מטילת מורא כשל הקוצקער שייכת ל'אמת לאמיתו', ואילו הוראות התורה הם אמת הנוגעת יותר לאנשים כערכנו.
המיוחד שבאופן ההנהגה הזה, בו דווקא התורה מורה את הדרך למנהיג ולאנשיו, הוא שזירת הלמדנות הליטאית בלב החם של החסידות. דבר זה, שהיה משותף לבית פשיסחא שבפולין ולחסידות חב"ד ברוסיה, עורר על שתי החסידויות מחלוקות גדולות מצד צדיקים אחרים שראו בכך סטייה מדרך החסידות. בחב"ד התבטא השילוב בהשכלה חסידית, המביאה את המתבונן בה לפנימיות הלב, ובפשיסחא הדגישו מאוד את לימוד הגמרא והעיון בה.
במילים "הנהגה של תורה", כיוון הרי"מ לדרישתו מחסידיו ללמוד לכל הפחות עשרים דפי גמרא בעל פה.
כך או כך, יש בשילוב הזה את אותו המיזוג של אהבה ויראה, המתבטא בביטויים הסותרים של הרי"מ אודות רבו. התורה לא שייכת ליראה באופן מלא, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, אך יש בה שכל, דין וסמכות. בלשונם של חסידי גור: "החסידות – אש קרה, שלוהטת ויוקדת". האש הזו היא שהציתה את המחלוקת בין קוז'ניץ ופשיסחא, והיא זו שהדליקה את נשמתו של הרי"מ מגור.
ממש כמו המחלוקת שפרצה בזמנו, גם בדורנו ישנו ויכוח בין היהודים החפצים להביא את הגאולה ו"לתקן עולם במלכות ש-די".
יש הגורסים כי השינוי יבוא מכח האהבה: החיבור לעם, השותפות והאחדות יניעו את היהודים לקרוא בשם ה'. אולם כאשר התורה בראש, כפי שבחר הרי"מ להנהיג, יש צורך לעיתים ב"תוכחת מגולה מאהבה מסותרת".
כמובן, בלימוד תורה לא די. כדי להביא משיח יש צורך בשינוי תודעתי עמוק, חזרה בתשובה פרטית וכללית. לשם כך יש להפיץ תורה, ללמוד וללמד לאחרים.
כמובן שלתיקון המציאות נצרכת תורת הנגלה, אך בכדי לקשר את ישראל לאביהם שבשמים יש צורך בעיקר בתורה של תפילה, תורת החסידות.
בדורנו, עיקר תפקידו של 'מנהיג של תורה' ומונהגיו, הוא לדאוג להפצת התורה החדשה, תורתו של משיח.
