ממה הם מפחדים?

א. שיא חדש של היסטריה.

בכל פעם אנחנו חושבים שהגענו לשיא הכי הזוי של ההפתעות של כוחות ה'ביטחון' בשפנים שהם שולפים כנגדנו, והנה אנחנו מגלים שזו היא רק ההתחלה. הלחץ וההיסטריה תמיד מתגלים בשיאים חדשים ומפתיעים. בשבוע שעבר התבשרנו על עוד שלושה צווי גרוש מנהליים חדשים, שני חברים שהורחקו מיהודה שומרון וירושלים, ועוד חבר שקיבל צו אישי – דומה לשלי. עם תוספות מיוחדות – מעצר בית לילי, ואיסור יצירת קשר עם חברים.

רק לפני כחודשיים התבשרנו בהמצאה החדשה 'צו הרחקה מנהלי מירושלים' מאת אלוף פיקוד העורף. אלוף פיקוד הלך, ובא חדש וכבר יש לנו חמישה מורחקים מירושלים, בצו אלוף ל"שעת חירום". כנראה שגם אם לא שמעתם, בירושלים ישנה כעת שעת חירום....

התגובה הטבעית של אזרח ממוצע ששומע על צווים כאלו היא להרים גבות בתימהון ולהפטיר על השעמום שאוחז את קציני צה"ל בדרגים הכי גבוהים, מה ניתן להגיד על צבא שמכיל טרור יומי שיש בו סיכון חיי אדם, שמצהיר על שגרה כאשר נזרקים בקבוקי תבערה, וזליגות של פיגועי ירי, אבל רואה כמצב חירום בפגיעות ברכוש, והצתות בודדות?

בדרך כלל אנחנו לא מעוניינים להרגיש שאלו שאמונים על בטחוננו אינם שפויים, או חלילה פועלים למטרות שונות משלנו. לכן התגובה הטבעית לכתבה על שיא חדש של צווים של המחלקה היהודית, היא שמדובר ב'שעמום' ככה בקלות אנחנו נרגעים ועוברים לסדר היום, שהרי לא מדובר בתופעה מיוחדת, או בבעיה מהותית, סתם שיעמום של קציני צה"ל הבכירים.

ובכל זאת, הסברה שלרוני נומה וקודמיו משעמם ובשעות הפנאי הוא נוהג לחתום על צווים מנהליים לנערים יהודיים קצת תמוהה, ולכן כדאי לחשוב מה החרדה הגדולה כל כך מ'תג מחיר' ומ'נוער הגבעות' שמעמידה את המחלקה היהודית בשב"כ על רגליה האחוריות למצוא כל דרך לעצור או להרחיק את נוער הגבעות.

ב. מה מפחיד את הדוב הגדול?

כדי לנסות להבין מה כל כך מפחיד את המערכת אפשר להעזר בהתבטאויות שלהם, במיוחד של העלוב היוצא ניצן אלון, שאוהב מאד להתראיין תחת הכותרת בכיר בצה"ל או משהו כזה. זכורים הביטויים של ראש הממשלה על 'טרור של ממש', של ליברמן על "איום יותר גדול מהגרעין האירני", וההתרעות החוזרות ונשנות על אינתיפאדה שלישית.

בסך הכל מדובר באנשים עם שכל, למה הם עושים רעש כל כך גדול מהצתות רכבים או פינצ'ורים. מה ההתרגשות הגדולה כל כך מכתובות גרפיטי? לא עדיף לשטוף את הכתובות עם גרניק ולהמשיך לסדר היום?

רובנו אוהבים לצחקק בציניות על 'טרור הגרפיטי', ועל 'הצתת המזרח השטיחון', אבל הבדיחה הזאת לא מצחיקה, כשחברים רבים יושבים בכלא ועצורים, או מורחקים בצווים, צריך להבין מדוע הם מפחדים כל כך. אם נבין על מה המהומה נדע לבחור במה להשקיע את כוחנו, ואיך להתמודד עם הצווים המקוריים.

ברור שהפחד של המערכת (ברובו) איננו נובע מרחמים או מדאגה לערבים המסכנים שנפגעו ככל הנראה אלא על ידי מתנחלים. המערכת מפחדת מהמהפכה שאת ניצני ההתמרדות הם רואים בפעולות התגמול הפרטיות, או במאחזים הבלתי חוקיים. הפחד ממהפכה נובע ממניעים כפולים.

יש פחד של אלו האוחזים בהגה השלטון שמפחדים לאבד אותו ובמיוחד אלו שמחזיקים באידאלוגיה החילונית-ציונית. וישנו פחד שיש לו קצת יותר מקום שהוא הפחד ממדינה יהודית, שלא כל כך ברור מה יהיה בה, ואיך ניתן לחיות באמת חיים יהודיים של מדינה, שבהם צריך להעזר בהמון אמונה וביטחון בה' שזה די מפחיד.

הפחד מאובדן השלטון נובע מהנפש הבהמית ממנה צריך להתעלם ולהמשיך בדרכנו, לעומת הפחד שנובע מנקודת היהדות שבו צריך להשקיע ולהטעים כי טוב ה'.

ג. עלה הפורץ לפניהם –

הרדיפות של המערכת אחרי 'נוער הגבעות' וההיסטריה מכל גרפיטי, נובעת מכך שהשלטון יודע ומרגיש שהוא לא נמצא על קרקע יציבה, כמו המשפט העממי על כך ש"על ראש הגנב בוער הכובע" השלטון החילוני שולט כאן בגנבה, בשם התנ"ך כביכול בלי לכבד אותו, ולכן הוא מבין תמיד שהתפירה המלאכותית של "מדינה יהודית ודמוקרטית" תקרע בהקדם, השלטון מבין שיש על ראשו איום קיומי. ומשום כך הוא נלחץ מבוהל ומפוחד, מנפיק צווי הרחקה על ימין ועל שמאל וחש בתחושת חירום יום יומית.

בספר התניא מבואר שבכל יהודי ישנה נקודת אמת שהוא לא מוכן להיפרד מה', ולכן כאשר יביאו אותו להכרעה בין בחירה בה' לבחירה בע"ז הוא ימסור נפשו ולא יעבוד עבודה זרה. ככה מסביר בעל התניא את הסיפור של אליהו בהר הכרמל, שבו הכריזו כל עם ישראל שהיו עובדי עבודה זרה "ה' הוא האלוקים! ה' הוא האלוקים!". אליהו הנביא הביא אותם למצב שבו לא ניתן לפסוח יותר על שני הסעיפים.

לא רק בספר התניא גם במציאות ניכרת הזהות היהודית והבחירה במה שיהודי בקרב עם ישראל היושב בציון כיום, אלא שמערכת חילונית כופה עליו את התחושה שחיים יהודיים מלאים אינם אפשריים ורלוונטים. רבים מאד היהודים שרוצים כבר עכשיו במדינה יהודית מתוקנת ועוד יותר רבם היהודים (גם אלו שחילונים גמורים היום) שהיו בוחרים בחיים יהודיים אמיתיים אילו אפשרות זו, כולל החיים הציבוריים היתה על השולחן באופן רלוונטי.

אלא שהשעבוד המנטלי, והשלטון הזר הביאו למצב שדיבור יהודי גאה על חיי העם לפי תורה אינם חוקיים כלל. לא אובדן פנימי עמוק הביא אותנו למצבנו כיום, אלא שעבוד חיצוני שחונק את הגאווה היהודית בהפחדות ואיומים של המחלקה היהודית, ובליצנות ושטויות של התקשורת.

באופן בולט הדברים כך בנוגע לסכסוך היהודי–פלסטיני על ארץ ישראל, כל היהודים בארץ ישראל הגיעו לארץ ממניע ציוני (במובן של חיבור שורשי לארץ ישראל). אלא שהתפיסות החילוניות ולהג התקשורת, עם מערכת המשפט הדורסנית הביאו להנחת יסוד שהורשת הגויים כפי שכתוב בתורה ומלחמה אמיתית אינה ריאלית ולא מעשית, וממילא צריך לבחור בין ייאוש כזה לכניעה כזו. בין הפקרת חבלי ארץ לגויים, לבין דו קיום והעסקת אויבים.

ההיסטריה של המערכת מתחילה כאשר היא מזהה שפתאום ישנם יהודים שמחליטים לפעול באופן עצמאי כפי שכתוב בתורה, בצורה כזו או אחרת. והם לא משתתפים בשתיקה ההמונית. קשה להגיד שמה שמלחיץ כל כך את אלופי הפיקוד הם מעשים כאלו או אחרים, אבל מישהו שם מזהה שאמנם רוב עם ישראל משועבד לתקשורת ולדורסנות החוק, אבל מעשים בודדים יכולים לפרוץ את הסכר ולהציף שוב את השאלה היהודית דמוקרטית לרלוונטית, ואת הבחירה בחיי תורה לשאלה מעשית. ומזה בעיקר מפחד כל כך הממסד.

כמובן שלא מהסיד שניזוק מצבע הגרפיטי מפחד השב"כ, אלא מכך שיחידים יהיו אלו שימשכו אחריהם את כל עם ישראל להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים ולבחור בין מדינה יהודית לדמוקרטית.

חשוב לנו להבין את זה שהצווים המנהליים והרדיפה ההיסטרית היא לא משעמום, אלא בבחירה אמיתית וניתוח מעמיק של גודל הסכנה שהמחלקה היהודית מזהה ליציבות השלטון החילוני.

ד. ומה אנחנו?

מי שחושב שהרדיפה של השלטון והצווים המנהליים הם משעמום, או סתם 'לכיף', מן הסתם יתמקד במאבק כנגד הצווים האלו, בפרסום בהפגנות שינסו לייצר תמיכה לאותם אלו שמורחקים או שעצורים.

אמנם מי שמבין שהפחד של השלטון הוא פחד אמיתי ומבוסס, מיחידים שיהיו הכוח הפורץ לפני העם, מבין שלא ניתן לעורר מחאה ציבורית אפקטיבית כנגד הצווים. הרי זהו כל עניינם לעצור בפני אלו שהולכים לפני המחנה, ולפני המקום שבו הציבור נתון כרגע..

לעומת זאת עיקר הפעולה שאנחנו צריכים לעשות זה להבין שהמערכה של השב"כ וכוחות הביטחון היא לא כנגד פעולה כזו או אחרת שאולי אני מזדהה איתה ואולי לא. אלא מלחמה על זהותה של המדינה, ועל עתיד עם ישראל.

כדי להתמודד באופן נכון עם הרדיפות עלינו לייצר ערבות הדדית ואחדות סביב הרעיון שעליו נלחמים באמת – כינון מלכות ישראל. ולייצר ערבות ותמיכה שבה כל אחד נושא בעול ונותן את ליבו למאבקו של חברו, ככה הצווים ישיגו את פעולתם ההפוכה. ורק יזרזו את המהפכה המיוחלת.

באופן מעשי כדאי שכל אחד ירשום לעצמו את מספרי הטלפון של המורחקים המנהליים ועצורי הבית (ניתן למצוא אותם בעלון עצורי הבית) ואם כל אחד שמזדהה עם המאבק ישלח רק הודעת חיזוק אחת בשבוע לכל אחד מהמורחקים והעצורים. וכל אחד מהמורחקים יקבל חמישים הודעות חיזוק לפחות בשבוע, הרווחנו שהצווים ישיגו את פעולתם ההפוכה ובמקום שנתפזר רק נראה איך כל הארץ היא חזית אחת גדולה. "וקויי ה' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים".