על עמונה ושבת אסירי ציון

א. עמונה – סיכום אישי.

קצת קשה לסכם את כל מה שעבר עלינו במאבק ולחילופין בדילים השונים על פינוי עמונה, נדמה לי שצריך לכתוב כמה ספרים כדי להפיק לקחים ולתאר את כל הבחישות והמהלכים עד שהצליחו לשבור את תושבי עמונה להיכנע ולחתום על המתווה שכבר התבשרנו שגם הוא מתגלה כעבודה בעיניים בדיוק כמו קודמיו.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז בכמה נקודות הסיכום הראשוני האישי שלי:

1. "להשפיע מבפנים"

במשך שנים מוליכים את הציבור שולל בקריאה "תשפיעו מבפנים", את כל האנרגיות החיוביות של ההתיישבות ביהודה ושומרון ושל נשיאת דגל התורה בעוז, קיפלו על מנת להיכנס לתוך המערכת ו"להשפיע" שם מבפנים.

בעמונה, התגלה עד כמה שום דבר חדש לא התחיל. 40 משפחות בעמידה של גבורה לאורך תקופה הצליחו להוכיח עד כמה מי שנמצא בפנים לא משפיע, עמידתם האיתנה הצליחה להביא הישגים (כמובן, לפי המדד שלהם) יותר מכל הפוליטיקאים והרבנים ש"בפנים".

גם אחרי שהצהירו אותם אלו על ה"הישג הגדול ביותר להתיישבות" שניתן להשיג, התברר שגם בדרך של הסכמים ניתן להשיג יותר, למעשה, ההשפעה היחידה של חברי הכנסת ה"לאומיים" הייתה להכשיר את השרץ, ולהצהיר שפינוי עמונה הוא כשר ומשתלם...

כאשר "השפענו מבחוץ" גם שמעון פרס בנה יישובים, אך כאשר משפיעים "מבפנים" אז גם בצלאל סמוטריץ' הוא קבלן הרס של מאחזים. ולא, אל תספרו לנו שתבנו יישובים חדשים, את זה הייתם צריכים לעשות שנה שעברה...

2. בין זמביש לבוארון וסמוטריץ'.

במאבק האחרון על עמונה, הונח המסמר האחרון בארון הקבורה של השיטה ה"זמבישית", השיטה שבה הורחבה ההתיישבות באמצעות שטיקים וקומבינות, שיטה שהצליחה במשך כעשור וגססה לה לעיתה בעשור האחרון.

בכל המאבקים האחרונים מאז הסכם המאחזים הראשון (פינוי חוות מעון) דרך גוש קטיף ועד הסכם מגרון, התגוששו שתי גישות – הגישה הזמבישית שדגלה בעשייה בשטח ("עוד דונם ועוד עז") ומנגד הגישה העקרונית שלא מוותרים על ארץ ישראל, מבית מדרשו של הרב לווינגר זצ"ל ("ארץ ישראל ממשיכים ובגאון").

ה"מתווה" החדש שהושג בעמונה, הוא תוצאה של שיטה חדשה, מבית מדרשו של בנט – שהיא מעין פשרה בין שתי הגישות, אבל למעשה יוצאת קירחת מכאן ומכאן. לא עוד דונם ועוד עז, וגם אף מילה על ארץ ישראל.

בשיטה הזו, יש מצד אחד ניסיון לתקן את נזקי השיטה הזמבישית ולעשות הכל מעל השולחן, אבל בגלל חוסר המוכנות לעמוד מול ה"חוק", ארץ ישראל הוצאה מהתמונה, והשיח הפך למשפטי (ע"ע המאמר היפהפה של בעז אלברט).

חוק ההסדרה הוא שקבר את המשך פיתוח המאחזים, הוא שקיבע את מעמדם של ה"אדמות הפרטיות" מכאן ולהבא, ולמעשה יישר קו עם תפיסתם של מיכאל ספרד וביהמ"ש העליון. כך למעשה, איבדנו את הזכות המוסרית של ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו. כך מתווה עמונה – שהפך כביכול ל"מתווה עקרוני" הוא שהביא את הניצחון ל"שלום עכשיו", ויביא ח"ו לסיום עידן המאחזים, יותר מכל ההסכמים – חסרי ה"עקרונות" - של עידן זמביש.

כך יצא שלאורך כל המאבק הארוך והמתיש שמענו על כל כך הרבה פתרונות, ועל התעקשות מרשימה של תושבי עמונה, כיפוף ידיים של בנט מול נתניהו והכרזות בומבסטיות, והתוצאה היתה כל כך מאכזבת – ואת הרושם העמוק הזה אפילו תעמולה יום יומית של התקשורת המגזרית כולל גיוס של כל הרבנים הזכורים לנו מימי גוש קטיף לא הצליחו לטשטש – צאו וראו בתגובות (איפה שמאפשרים להגיב...)

כאשר הקימו את ההתישבות ביהודה ושומרון קרא הרבי מלובביץ' לבנות את כל היישובים בשקט, הוא אמר שההצהרות על בניית ההתיישבות הם בבחינת "כוחי ועוצם ידי", ויביאו בפועל לחוסר מעש בשטח. קריאה זו לא סתרה את עמדתו הברורה על עמידה בתוקף על כך שהמסר על זכותנו על הארץ צריך להיות תקיף ברור ומכוח חוקי התורה.

בעיני, הדברים מתאימים גם להיום. הגישה הנכונה צריכה להיות שכאשר רוצים לפעול בשטח – צריך לעשות, ואילו כאשר רוצים להסביר אז צריך לדבר. הצרה היא כאשר מנסים לעשות ע"י דיבורים או לחילופין לדבר ע"י מעשים

נראה שהדברים מתאימים בדיוק ל"שיטה החדשה", שתשאיר אותנו עם הרבה אמירות בומבסטיות ובלי מעש בפועל.

את התקווה אפשר למצוא בנוער שבא בהמוניו, רק ורק בשביל ארץ ישראל, והלוואי שזה לא יכבה...

3. איך נאבקים?.

בדיוק השבוע "חגגנו" חמש שנים למעצר בפרשת המרגלים – בקצרה לפני חמש שנים התחיל הסיפור (הסאגה הנוכחית) של עמונה עם עוד יישובים, אנחנו הפעלנו מטה "חמ"ל המאחזים" שפעל בסיכול פינוי מצפה יצהר, נעצרנו – הורשענו ושילמנו את חובנו לחברה (אני 7 חודשי מאסר בפועל). יש בסיפור הזה הרבה מה ללמוד בנוגע לסוגיות שנידונו השבוע, התחלתי לכתוב את הסיפור, אבל יצא קצת ארוך. אז רק טעימה... וכאן תוכלו לקרוא את החלק הראשון, בעז"ה יהיה המשך, כולל מה אני למדתי מכל זה.

"המדינה התכוונה לממש את התחייבותה לגבי מצפה יצהר בלילה שבין 12.12.11 ליום 13.12.11, אולם בסופו של דבר לא מימשה המדינה תוכנית זו בעקבות מעשי הנאשמים שיפורטו להלן:" (מתוך כתב האישום).

הפעילים המבוגרים בוגרי ההתנגדות לגירוש מגוש קטיף, נהגו לחזור שוב ושוב על הכלל ש"ככל שמקדימים את המאבק ולא מחכים ליום פקודה – ככה המאבק יהיה בסופו של דבר פחות אלים", הם טענו שדווקא הניסיון להימנע מעימות תודעתי מול המערכת הוא זה שמייצר בסופו של דבר את האלימות בפועל.

לקראת אמצע חודש כסלו התחיל לזרום מידע ל"חמ"ל" על כך שכוחות הביטחון מתכוננים לפינוי היישובים, או אחד מהם בתקופה הקרובה, "הדיווחים כללו בין היתר, מידע על פריסת כוחות צבא, החלפת סדרי כוחות בתעסוקה מבצעית, התנהלות מבצעית של הכוחות בשטח, וכן מספרי יחידות וגדודים הפרוסים במרחב.. כמו כן, כללו הדיווחים מידע על פינוי צפוי של מאחזים". עם הזמן התברר שהכוחות מתרכזים בבסיס החטיבה המרחבית אפרים שצמוד ליישוב קדומים ולכן ההשערה הרווחת הייתה שמדובר במצפה יצהר או ברמת גלעד"

ב. שבת אסירי ציון –

בשבת הקרובה נקרא על מאסרו של יוסף הצדיק, וישיבתו בכלא שבזכותה עם ישראל התקיים במצרים, בשבת זו ובשבוע שבו חגגנו את חג גאולתו של אדמו"ר הזקן מבית הכלא, זה הזמן להיזכר (שוב) באסירי ציון שבדורנו.

בימים אלו, מלאה שנה לפרשת העינויים, כבר שנה שהנערים יושבים בכלא בתנאי בידוד אכזריים, בימים אלו עולים האינקוויזיטורים של השב"כ ל

העיד במשפטים, וצריכים את התפילות שלכם. כאן השמות לתפילה. אחד מהמעונים שיושב כבר שנה בכלא – שלח מכתב חיזוק שמומלץ לכל אחד לקרוא, ויהיו הדברים לשחרורו הקרוב והמהיר בתוך כל אסירי ציון:

לחבר'ה הגיבורים שמוסרים נפשם על קידוש ה' ועל יישוב הארץ:

הרבה זמן רציתי לכתוב לכם ולא מצאתי זמן וגם לא היה לי מספיק אומץ.

החלטתי לכתוב לכם אחרי שעלה לי איזה חיזוק, אז אני אכתוב גם אותו.

בחיים יש מצבים טובים וכשהמצבים האלו מגיעים אחרי שעבדנו בשבילם אז האמונה שלנו יכולה להיפגם – שנחשוב שאנו משהו או משהו אחר גרם לנו להצלחה. אותו הדבר כשהמצב קצת פחות טוב אבל נראה שאפשר לשנות אותו על ידי עבודה כל שהיא שלנו, אז גם כן יכול להיות מצב שהאמונה תיפגם כי נסמוך על עצמנו ולא על ה'. וכאן הנקודה: אנו היום נמצאים בזמן בו אף אחד לא יכול לעזור לנו מלבד ה'. אף אחד לא יכול להפסיק את ההרחקות מלבד ה', אף אחד לא יכול לגרום שיפסיקו להציק לנו בפשיטות ומעצרים, אף אחד לא יכול להוציא את האמת לאור ולשחרר את כל אסירי ציון. אף אחד לא יכול לגרום שנצא זכאים בדין מלבד אחד והוא ה' יתברך.

אם הגענו למקום כזה כנראה שאנחנו צריכים לתקן משהו, כנראה שאם ה' הביא אותנו למקום שבו אף אחד כבר לא יכול לעזור, הוא רוצה שנבטח רק בו.

כנראה שעד היום סמכנו יותר מדי על עצמנו או על אחרים ולא רק עליו יתברך, ויכול להיות שאם נחליט לשנות גישה עכשיו כשאנחנו חייבים ונחליט לסמוך עליו ולהתפלל אליו על כל דבר ה' ירחם עלינו ויחזיר אותנו למצב שבו הבחירה לסמוך עליו היא בידינו ואז כשגם בזמן שיהיה לנו בחירה נבחר רק בה' ורק נסמוך עליו נראה נסים ונפלאות.

אני אסיים בברכה והצלחה לכל החבר'ה. חיזקו ואימצו! אוהב אתכם ומתגעגע!

שנזכה לראות בגאולה שלמה בקרוב ובביאת משיח!

מקווה לראותכם בקרוב בבית המקדש ובירושלים הבנויה!

נזכרתי בעוד חיזוק מרבנו "שיחות הרן". כותב רבי נתן בסימן קי"ט ששמע מרבנו הקדוש רבי נחמן על ענין של חסידים שהתחילו בעבודת ה' ולאחר מכן נפלו והם היו עושים צחוק ומתלוצצים על הילדים והנערים שהיו מתחילים להיכנס בעבודת ה'. אומר רבנו שכל זה מחמת קנאה שמקנאים בנערים הללו ולכן אסור לנערים לפול ברוחם.

אותו הדבר אצלנו החבר'ה. אני פונה לכל מי שנפשו בוערת לה' יתברך לא ליפול בגלל שקצת קשה או שאיזה מבוגר אומר שאין בזה תועלת וזה סתם. הוא אומר את זה כי הוא מקנא בלהט של עבודת ה' שלכם.. חיזקו ואימצו, ה' איתכם!

בקשה לי אליכם, אם אפשר שכל אחד שקורא מכתב זה יקבל עליו בלי נדר להוסיף עוד איזה משהו בעבודת ה', עוד איזה פרק תהילים, עוד 5 דקות התבודדות. כל אחד לפי מה שהוא יכול. ושיאמר שהתפילה הזאת או שאר הדברים הם להצלחת אסירי ציון ולהצלחת כלל עם ישראל.

בתודה מראש!

אין יאוש בעולם כלל! "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". קיווי אחר קיווי. שאם התפללת ועדין לא ראית ישועה כנראה שצריך עוד תפילה.

*אם אפשר להעביר את זה לכמה שיותר מהחבר'ה.

תודה לכל שולחי המכתבים זה ממש מחזק.