הרומן שלי החדש, "אבא", מתאר את סיפורו המצחיק והמרגש של יוסף פרידמן, בעל תשובה ואב לשישה ילדים היפראקטיביים, שיום אחד נופל עליו עול הטיפול בהוריו המתבגרים והחולים. גיבור הסיפור עושה הכל בכדי שאשתו לא תתמוטט מרוב מעמסה ולחץ. עלילתו של הספר, המתרחשת בניו-יורק, הינה בדיונית והדמויות וההתרחשויות הינן פרי דמיוני.
ואולם, את החוויה העומדת במרכז הספר – גידול ילדים ובה בעת טיפול בהורים מתבגרים וחולים - חוויתי בעצמי מכלי ראשון במשך שנים רבות, כשלצידי רעייתי המסורה, התומכת והסבלנית עד אין קץ.
יום אחד, לפני שבע עשרה שנים, כשגרנו ביישוב שילה, התקשרה אלי דודתי מפלורידה: "צבי," – אמרה – "מוטב שתגיע לפלורידה כמה שיותר מהר. משהו קורה לאמא שלך. אבא שלך לא יכול לטפל בה לבד. נראה שיש לה סוג של דמנציה".
כששוחחתי עם אבי בטלפון, הוא סיפר כי הנוירולוג המטפל באמי חושד בניצנים של מחלת האלצהיימר. מיד הזמנתי כרטיס טיסה לארצות הברית, רכשתי שני ספרים על מחלת האצלהיימר לקריאה במטוס, וקבעתי עם אחי הגר באמריקה שניפגש בבית הורינו שבבוקה-ראטון.
כשהגעתי לבית הוריי, אמי עדיין נראתה כאמא החמה והאוהבת שהכרתי. ואולם, כעבור שעתיים נראה כי נכנס בה שד. היא פתחה בהתקפת-זעם פראית על אבי ללא כל סיבה הנראית לעין. לאחר שנעלה את עצמה בחדר האמבטיה למשך כמחצית השעה, יצאה מן הבית בסערה תוך שהכריזה כי היא עוזבת והולכת הביתה.
"הבית שלך הוא כאן, אמא" – הסברתי לה, אך היא כבר הייתה על סף דלת הבית, בדרכה החוצה. אבי צנח אל תוך הכורסא שלו. הוא היה נראה רצוץ, מותש ומובס. "אני לא יכול להתמודד אִתה בכוחות עצמי" – אמר – "אני כבר לא יודע מה לעשות".
רדפתי אחרי אמי, תוך שאני מתחנן בפניה שתחזור הביתה. היא, בתגובה, הוציאה קצף גם עלי בתיבול קללות מהסוג שמעולם לא שמעתי מפיה. היא המשיכה להתרחק בפאניקה, נחושה בדעתה "ללכת הביתה". כעבור שעה, השד שנכנס בה עזב אותה כלעומת שבא והיא שבה להיות אמי המתוקה והאוהבת.
ביום שלמחרת, אחי ואני לקחנו את הורינו לביקור בכמה כפרי-גימלאים. כאשר סיפרנו כי ייתכן ואמנו מתמודדת עם מחלת האצלהיימר, נאמר לנו כי לא ניתן יהיה לשכן את הורינו ביחד, שכן יהיה על אמא לגור במחלקה מיוחדת המיועדת לאנשים עם דמנציה. מבחינת אבא, אחרי שישים שנות נישואין טובות ויפות, סידור זה לא היה בא בחשבון כלל ועיקר.
במהלך שלושת הימים הבאים נפגשתי עם רופאים רבים, תייקתי את הרישומים הרפואיים שלהם בשני אוגדנים מסודרים, הכנתי עבורם מלאי של תרופות לשלושת החודשים הבאים, ארזתי את המלתחה שלהם בארבע מזוודות גדולות ותיאמתי עם אחי למכור את ביתם. לאמא אמרתי שאני לוקח אותם לישראל לרגל חגיגת בר-המצווה המתקרבת של בני.
אבי היה בן שמונים ואמי בת שבעים ושבע כשהבאתי אותם ארצה כעולים חדשים. כעת, משפחתי הייתה יכולה לטפל בהם. אבי התמודד עם מחלת הפרקינסון ועם חרדה ודיכאון חמורים, ואילו אמי הייתה בתחילתה של התפרצות הרסנית של מחלת האלצהיימר. מזה שנים רבות עודדתי את הוריי לעלות ארצה, אבל הם סירבו בהתמדה ועמדו על כך שאמריקה היא מולדתם.
כל אותם שנים הם עדיין קיוו בסתר לבם כי אשוב לאמריקה, אלמד בבית-ספר לרפואה ואהיה ל"רופא יהודי נחמד". כעת, כשאבי כבר לא היה מסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם מצבה המתדרדר של אמי, וכשאמי כבר לא יכלה להבחין בין בוקה-ראטון והגדה המערבית, חשתי כי הקב"ה מתמרן את הדברים כך שהם יגיעו סוף סוף לארץ ישראל (למרבה הצער, במובן הממשי ביותר, חלק גדול מקרב יהדות ארצות הברית סובל מדמנציה, המתבטאת בשכחת ירושלים, אך זהו סיפור לפעם אחרת...).
במהלך הטיסה הארוכה והמתישה, היה עלי ללכת אחרי אמי הלוך ושוב במעברי המטוס, שכן היא חיפשה בעקשנות דרך "ללכת הביתה". כשהגענו לנמל-התעופה בישראל, היא הסתכלה סביבה וציינה, "יש כאן הרבה שלטי-חוצות בעברית בשביל פלורידה...".
בשלבים הראשוניים של מחלתה היא הייתה חמושה באנרגיות על-אנושיות, שהתחלפו בהתקפים של זעם נוראי ולאחר מכן בפרקי-זמן רגועים בהם היא הזכירה לי את בת-דמותה הישנה והנפלאה. כל אימת שתקפה אותה התפרצות, היה עלי לרדוף אחריה בכל רחבי היישוב שילה, פן תתעה אל תוך הכפר הערבי השכן טורמוס איה, שתושביה אינם מפורסמים באהבה יתירה ליהודים.
המשימה העיקרית שלי מיד עם הגעתם ארצה הייתה לקבוע עבור שני הוריי תורים אצל צוות רופאים חדש: רופא פנימי, קרדיולוג, נוירולוג, דרמטולוג, גסטרולוג, אורולוג, רופא-שיניים ופסיכיאטר. העול והמתח שהיו מנת חלקם של רעייתי ושבעת ילדי היו כבדים, אולם כולם קיימו בשמחה ורצון טוב את המצווה שהתגלגלה לפתחם.
כאשר הנסיעות התכופות לירושלים לצורך הטיפולים הרפואיים התבררו כיותר מדי תובעניות עבורנו, החלטנו לעבור לעיר הקודש, לא לפני שמצאנו שתי דירות פנויות באותו בניין – האחת בשבילינו והשנייה בשביל הוריי.
בירושלים שכרתי מטפלת זרה עבור אמי ורשמתי את הוריי למועדון "מלבב" לאזרחים ותיקים דוברי אנגלית, שאבי כה אהב ללכת לשם והקפיד שלא להחסיר שום מפגש. על מנת להקל עלי, מצאתי חבר שיוציא את הורי מהבית מדי יום לסיבוב בקניון או לטיול בגינה הציבורית. כמו כן, הוא הפך לחברותא יומית עבור אבי.
בקיצור, הורי זכו לטיפול רפואי מעולה, לחיים חדשים ומלאי תעסוקה, ותודות לרעייתי המסורה, גם ליהנות יומיום מחברתי ומחברת כלתם ונכדיהם – מה שהיה, ככלות הכל, חלום חייה של אמי. אבי, האף שהיה מאושפז במשך שנתיים תמימות בטרם נפטר, זכה לבלות את תשע השנים האחרונות לחייו כשהוא מוקף במשפחתו האוהבת.
כשהגיע העת לארגן את הלווייתו של אבי, חשבתי לקבור אותו בבית-העלמין שבהר המנוחות, שהיה ממש מעבר לכביש מבית-החולים הרצוג, בו אושפז כשנה קודם לכן. באותו הבוקר, כשמיהרתי לבצע את כל הסידורים הנדרשים מול אחת מה"חברות קדישא", החלטתי לרכוש שתי חלקות-קבר סמוכות, כך שניתן יהיה לקבור את הוריי זה לצד זו, כפי שתמיד רצו.
ואולם, האיש שעבד במשרד התנצל והסביר כי לא נותרו עוד חלקות זוגיות. כחלופה, הוא הציג בפניי את המודל של קבורה בקומות בנסותו, כאיש מכירות במגרש מכוניות, למכור לי את הרעיון החדשני. ברם, מאחר ונישואיהם של הוריי היו כמו סיפור אהבה הוליוודי של פעם, עמדתי על כך שקבורתם תהייה באדמת ארץ-ישראל, זה לצד זו, בדרך הישנה והטובה "של פעם". כששאלתי, האם יש סיכוי שב"חברה קדישא" אחרת אמצא שתי חלקות-קבר סמוכות, הופניתי למשרד אחר ששכן במקום קרוב.
ואכן, ב"חברה קדישא" השניה המנהל החל לשאול אותי סדרת שאלות אודות אבי, שגרמה לי להרגיש כאילו הייתי בחקירה משטרתית: "איפה הוא נולד? מאין הגיעו הוריו? האם הוריו וסביו היו דתיים?". התחלתי להתרגז ולאבד את סבלנותי. "בשביל מה כל השאלות האלה? – שאלתי אותו – "מהי השורה התחתונה? אני בסך הכל מבקש לקבור את אבי!".
הוא הסביר לי כי מדובר ב"חברה קדישא" "שומרי החומות", וכי חשוב להם לדעת מי הם העומדים להיקבר בחלקה הקדושה שלהם שעל הר הזיתים. סיפרתי לו כי אבי היה בעל-תשובה וכי אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקומם של אלה השבים לדת אבותיהם. "ומה לגבי אמך?" – שאל, משתשובתי לא עשתה עליו כל רושם. "בשבע השנים האחרונות, אמי לא דיברה אפילו מלה אחת של לשון הרע" – השבתי – "האם אתה יכול לומר את אותו הדבר לגבי עצמך?" – הקשיתי.
הוא ישב מבלי להגיב, ייתכן ונרתע במעט מהזעם שבעיניי. מה שלא טרחתי לספר לו היה שאימי לא דיברה כלל בשבע השנים האחרונות בגלל מחלת האלצהיימר המתקדמת שלה. ועדיין, נראה היה כי לא התרשם גם מתשובתי זו. נוכחתי כי יהיה עלי לחפש במקום אחר את חלקת-הקבר הרצויה. אולם לפתע צלצל מכשיר הטלפון שעל שלחן המנהל. על הקו היה מאיר אינדור, חבר יקר שלי. מאיר, שנודע לו דבר פטירתו של אבי, חיפש אותי בכדי לשאול אם אני זקוק לעזרה כלשהי. (מרוב בלבול, שכחתי את הטלפון הנייד שלי בביתי והוא ניסה את מזלו במשרדי ה"חברה קדישא").
"אני מחפש את צבי פישמן" – אמר מאיר למנהל. "הוא יושב כאן במשרדי" – ענה לו הלה. מאז שמאיר עומד בראש ארגון "אלמגור" המסייע לנפגעי טרור, ולמרבה הצער מטפל בלוויות רבות, כל ה"חברות קדישא" מכירות אותו היטב. מאיר המשיך וסיפר למנהל הספקני על הוריי, אותם פגש בהזדמנויות רבות בתקופת עבודתי בארגון "שר-אל" בניו-יורק לגיוס מתנדבים לישראל אותו ייסד ביחד עם הרב יהודה חזני, זכרונו לברכה.
"הוריו של פישמן הם אנשים צדיקים." – אמר – "בכל פעם שהרב יהודה חזני ואני הגענו לניו-יורק לשליחות, הוריו אפשרו לנו להתאכסן בדירתם. כשבנו של הרב נריה היה חולה והזדקק לניתוח בניו-יורק ולחודש החלמה, הוריו של פישמן אפשרו למשפחתו להישאר בדירתם. גם אביו וגם אמו היו בעלי צדקה גדולים, תומכי תורה וידידים של ישראל".
מנהל ה"חברה קדישא", בעת שמסר לי את הטלפון לשוחח עם מאיר, חייך אלי ואמר: "הסר דאגה מלבך. נדאג שלאביך ולאמך, שתאריך ימים, יהיו שתי חלקות קבר סמוכות, זו לצד זו, על הר הזיתים". איזו סיעתא דשמיא!!!
כמו הרומן שכתבתי, גם לסיפור האישי שלי יש סוף טוב. אבי ואמי, שהלכה לעולמה בשנה שעברה אחרי שש-עשרה שנות מגורים בישראל, קבורים זה לצד זו על הר הזיתים, בית הקברות היהודי הקדוש ביותר בעולם. כעת הם שוב מאוחדים, וללא ספק מבורכים ושלווים יותר מאשר אילו היו נקברים בפלורידה בסמוך לאיזשהו מסלול גולף או פארק תנינים....
כפי שציינתי לעיל, עלילת הספר שכתבתי הינה בדיונית. כמו כל סופר, נטלתי לעצמי את החירות להמציא דמויות ומצבים, על מנת לספר סיפור מרתק תוך כדי התוויית האתגרים עמם מתמודדים רבים מאתנו כאשר הורינו מגיעים ל"גיל הזהב". השתדלתי לעשות זאת בצורה קלילה והומוריסטית בכדי להמתיק את הגלולה המרה, כך שהקוראים יראו בסיפור מקור השראה וכוח להתמודדות עם המבחנים והזעזועים המשפחתיים.
אפשר להזמין את הספר "אבא" ויתר הרומנים שלי באתר של דברי שיר, 4 ב100 שקלים במהלך חודש הספר. קריאה מהנה! לחיי
ממליץ בחום על ספריו של צבי פישמן 2 י"א תמוז תשפ"א 22:36 אלעזר הס
ממליץ על כל ספריו של ד"ר צבי פישמן 1 ט' תמוז תשפ"א 16:26 אבי גולדבלט