בחדשות אמרו שעוד יהודי נרצח

בחדשות אמרו שעוד יהודי נרצח. נדמה לי שזה היה בדקירה. וכמו בכל עשר הפעמים האחרונות הייתי מופתע. זה תפס אותי לגמרי לא מוכן, בדיוק כמו שלשום ובשבוע שעבר. ומרוב הבושה אני מתאמץ לעשות פרצוף לא מופתע. ולהמציא משהו מהר בתגובה.

פעם חשבתי שהמילה תגובה דומה למילה גב. כן, המקום שבו דוקרים אותך מהגב. ואתה פתאום נאלץ להגיב. כי כשאני עומד עם הפנים למציאות, אני מסוגל לראות מה עומד לפני. להושיט יד לשלום או להשכים ולהרוג. אבל כשאני בורח מהמציאות. הסכין מגיעה אל הלב, מהגב.

וכמו כולכם, אני שוב מחפש מה עושים ואיך מגיבים. כי כל כך ברור שצריך לעשות והשאלה היא רק מה. ובינתיים כבר נפתח שוק לפתרונות מיידים להצהרות והצעות. חלקם נראים מנותקים מעולם העשייה, ורובם יותר מדי מחוברים אליו. כי מוות של אדם מתרחש איפה שהוא ברווח שבין הגוף לנפש. והכאב מזגזג לו בין הרגליים אל הלב. ותמיד קשה להחליט מה יותר חשוב לעשות עכשיו ללמוד או ללמד, ואם אפשר בכלל לעשות את שתיהם יחד.

אומרים שהמתים ציוו לנו את החיים, אני לא לגמרי בטוח בזה, אני שומע אותם מצווים את טעם החיים. אפילו קצת לועגים לחיים, אפילו עם צליל זלזול. במקורות כתוב משהו כמו "החי יתן אל ליבו", כי המוות פחות מתכתב עם השכל - הוא פרימטיבי ומיושן ולא מבין את שפת הדם. רק חתולים חיים כדי לחיות, אנשים חיים כדי למות. מישהו הציע פרסומת כזאת "מסירות נפש – טעם החיים". שכשהם לעצמם הם נמוגים והולכים. כמה ליטרים של דם וחור קטן בקנקן. כשהייתי ילד סיפרו על אנשים היו גדולים מהחיים, והיום אני שואל אם באמת הם היו קיימים. קלישאה מפורסמת אומרת שהמתים לא סובלים. והצער והכאב הוא רק של האבלים. וזו בכלל לא קלישאה זה עצם החיים.

יש פסוק שמתנגן לי פעם בכמה ימים. ממש מתחילת ספר שופטים. "אלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל". "למען דורות בני ישראל ללמדם מלחמה". " רק אשר לפנים לא ידעום". יבואו דורות מסכנים שלא ידעו מהי המלחמה. אז אלוקים ריחם עליהם והשאיר להם קצת. לפעמים אני ממש מבין את הרעיון ולפעמים ממש לא. אנחנו הדור שלא ידע מלחמה. ואיש לישר בעיניו נכנע ללא קרב. וכמו שמעירים ילד שנרדם בכיתה ג'. דוקרים אותנו בגב כדי שנתעורר, ונרוץ להירשם בבית ספר ללימודי קשת.

בזמן האחרון אני מבין יותר ויותר שאני שמאלני. כי גם אני כמו כולם שחררתי קיטור, צייצתי ציוץ והנה אני גם כותב בלוג. ועדיין חושב שזה לא יעזור... יש כאלו שאומרים שמתקדמים לאט לאט, זה אולי מתיישב עם המוח, אבל אני כמו שמאלני הלב בוער כמו קטר קיטור, וגם אחרי כל ההסברים לא מקבל את סטיית התקן. שקובעת כמה ליטרים דם יהיו השנה בסטטיסטיקה. וכשאתם שומעים את דמם קורא להמשיך בחיים. האוזניים שלי שומעות לעצור. לעצור את החיים והעיקר שלא להמשיך. לא מסתדר לי להתרברב שלא נישבר. אני מאמין שצריך פשוט לעשות שזה ייגמר. כמוכם, גם אני לא רוצה להתרגל.

לא רוצה להתרגל לקטר ולהתלונן. לשלוח אצבע מאשימה ולפתוח בחקירה. ומי שממשיך רגיל ולא נשבר, סופו ליבו להפוך לאבן. ונהיה כזה כבד, כזה כבד. ומאז שבחרנו להתיישב, כל כך קשה לקום ולהמשיך לצעוד. גם אם כבר הבנו שבחרנו לשבת בדיוק באמצע הדרך. אם לא ממש על פסי הרכבת. וכשחוני המעגל שאל אם אפשר לישון שבעים שנה, הסתבר לו שאפשר ואפשר, גם תוך כדי הליכה.

סיימתי לכתוב, למרות שלא אמרתי כלום. ככה זה כשמדברים מתוך שינה, רגע אחרי שהתעוררת לצלילי דקירה. ולקראת הפיגוע הבא. יש לי רק משאלה אחת. שלא ידקרו אותי מהגב. שאהיה עם הפנים לקראת המלחמה. לא בורח ולא שוכח. לא מתאמץ לרדוף אחר החיים שגם ככה נעלמים, אלא מחפש למי לתת אותם במתנה. ככה אדע שבפיגוע הבא, הסכין תגיע ישר אל הלב, ואולי משהו שם יזוז.