בית תפילה לכל העמים

טור זה נכתב כהמשך לפולמוס שנערך כאן באתר 'הקול היהודי', סביב סוגיית עליית הר הבית ודבריו של יהודה גליק בנושא.

לפני שאתחיל שני גילויים נאותים, ועוד אחד בסוף.

1. למרות שאני משתוקק לעלות להר, ונושא המקדש יושב על ליבי. עליתי בפועל בכל חיי, רק פעם אחת בלבד, מאז - או שאני מבוקש על ידי המשטרה, או שהורחקתי מעיר הקודש כולה, או שבכלל ישבתי בכלא.  בחג הפסח האחרון, שחל בחודשים ספורים שבהם השלטון הואיל בטובו לאפשר לי להגיע לעיר ילדותי, ניסיתי לעלות להר, אבל הדבר לא התאפשר 'מפני היד שנשתלחה במקדשנו'

2. הגילוי הנאות השני, שאני חב טובה מרובה ליהודה גליק, שדיבר נגד המעצר שלי, למרות חילוקי הדעות, ולמרות שכתבתי נגדו בבמה זו עוד לפני מעצרי. מקריאת תגובתו לדברים שהתפרסמו כאן בשמו, אפשר להרגיש כי בכל מה שקשור לפן האישי ניכרים דברי אמת. דווקא לאור זה חשוב לי להדגיש נקודה מסוימת.

לכל העמים או לכל הדתות?

יהודה גליק צודק כי בית המקדש נועד להיות, מרכז הקדושה האוניברסלי "בית התפילה לכל העמים". בכל פעם שניבאו נביאינו על הימים שבו אור התורה יגיה חושך וערפל האומות, מוזכר חזון זה בהקשר של בית המקדש, שיהיה מגדל-אור של התורה ויופייה.

הסיבה לכך היא הפוכה מכפי שגליק מציג. בבית המקדש היתה כתובת ברורה בחיל, גזענית ובוטה, שקראה לבני אומות העולם שלא להיכנס לפנים מהחיל. דווקא הבדלה זו, היא שמאפשרת את הפיכתו של המקדש, לכזה המושך אליו את בני האדם מכל קצוות תבל.

המסר המהדהד בכל פעם שהתורה מדברת על המקדש היא חובת ההבדלה, הלווים מצטווים שוב ושוב לשמור את משמרת הקודש, כדי למנוע מיתה כתוצאה מאי זהירות בקדושתו.

מורנו הבעש"ט לימד כי כל תהליך תיקון מורכב משלוש שלבים: הכנעה-הבדלה והמתקה. את ההכנעה וההמתקה כולנו מכירים עוד לפני בואו של הבעש"ט, התוספת שהוסיף "ההבדלה" - היא שמאפשרת לשלב בין היראה לאהבה, בין הכסופים למקום המקדש, התאווה שלנו לדירה בתחתונים, למורא המקדש ולזהירות ולהקפדה על כללי ההלכה.

אותה ההבדלה עליה אנחנו מברכים כל שבוע, היא שמאפשרת לנו לשמור על עצמנו מצד אחד מפני התבוללות וטמיעה בגויים, להילחם באויבינו ולהכניעם. ומצד שני לפתוח את הדלת אל "הנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה ושמע את שמעך".

הסכנה היא כאשר "בית התפילה לכל העמים", הופך ל"בית תפילה לכל הדתות" – "במסגרת זאת אני רואה חובה לשתף פעולה גם עם בעלי אמונה לא יהודים מכל הדתות. כשאני רואה מוסלמי או נוצרי מתפללים בהר הבית זה משמח אותי ביותר – זו הגשמת נבואת הנביאים", כתב גליק.

על העבודה הזרה אמרו חז"ל ש"ותרנית היא", מה שאינו אמת גם אינו קנאי. "האמת היא אחת אבל השקר יש הרבה", לימד ר' נחמן מספר פעמים בליקוטי מוהר"ן. אנחנו חוזרים על כך שלושה פעמים ביום בתפילת "עלינו לשבח", הרומזת כמובא בספרי הראשונים לאיסלאם ולנצרות, שאיננו משתחווים "להבל וריק = ישו (ימ"ש) או לאל לא יושיע = מחמד. מצהירים כי "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" ומקווים כי "האלילים כרות יכרתון, וכל בני בשר יקראו בשמך"

"התגשמות נבואת הנביאים", כתב יהודה, אלו נביאים?

ישעיה שאמר "כי קצר המצע מהשתרע"? (ישעיה כח,כ) – "רבותינו דרשוהו על עכו"ם שהכניס מנשה להיכל קצר המצע הזה מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים" [רש"י]?

או ירמיה שקונן "לא האמינו כל מלכי ארץ כי יבוא צר ואוייב בשערי ירושלים"? או "וה' אלוקים אמת הוא, אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ"?

נכון. הרמב"ם חותם את ספרו הגדול בהסבר כי הדתות המבוססות על אמונה באל אחד, הם חלק מתהליך ה"מיישר דרך לבואו של המשיח", חס ושלום, שהכוונה לא לעודד את מאמיניהם להחזיק בהבלים ובשקרים שלהם, ולמי שיש לו ספקות שיפתח אגרת תימן, "כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן ".

אהבה = קנאות

לכאורה על מה המהומה? לא עדיף להתאחד סביב העלייה להר, ולהיאבק עליה, במקום לפתח פולמוסים על קוצו של יו"ד?

מהעובדה כי בתורה מודגשת פעמים רבות כל כך חשיבות ההבדלה בכל הקשור למקדש, מסתבר שלא מדובר בדבר מקרי. ההבדלה היא היא הדרך למקדש. לא לחינם קבע הרמב"ם כי ישנם שתי מצוות הקודמות לבניין המקדש - מינוי מלך ומחיית עמלק (המקבילות לסדר הכנעה-הבדלה-המתקה, ראו בספר מלכות ישראל).

המקדש, הוא מקום האהבה בין עם ישראל לקב"ה, בהגדרה חריפה נקרא אף "חדר המיטות", כמשל לעומק האינטימיות והסוד, שבעובדה כי אנחנו – בשר ודם בונים בית ודירה למי שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו.

כמו זוג המתחתן, לא יכולה להיות חתונה ללא נאמנות, הקנאות והאהבה הם שני הצדדים של  המטבע. "ויתור" בנושאים מעין אלו, אינו ויתור, אלא פירוק האהבה, פירוק המסתיים בגירושין. חז"ל אומרים כי ביום שבנה שלמה את בית המקדש, הביא לביתו את בת פרעה, ובאותו היום ירד גבריאל ונעץ קנה בים, על אותו שרטון נבנתה רומי שהחריבה את בית המקדש השני...

ובעצם. על מה כל המאבק על ההר? הרי מי הם אותם 'היד שנשתלחה במקדשנו' כרגע? חבריו של יהודה גליק למפלגה, שיושבים בספסל הממשלה, ומדוע? בדיוק מאותה הסיבה, מהפחד מפני 'מלחמת דת'.  ומהו כל קיומנו כעם אם לא כמלחמת דת? "הביטו אל אברהם איכם ואל שרה תחוללכם... כי אחד קראתיו" – קראנו לפני שבוע, על מייסד האומה, שעמד מול כל האלילים וניפץ פסיליהם.

נכון. בית המקדש הוא מקום האהבה, אך יותר מכך הוא מקום היראה – לא לחינם נקראה העיר ירו-שלם, ולא אהבת שלם. כי בניין המקדש דורשת יראת חטא, דיוק, וכוונה. ויותר מכל הכרה כי לא אנחנו נושאים את הארון, אלא הארון נושא את נושאיו.

גילוי נאות שלישי

לאחר ששלושה יהודים נעצרו והודו בחטיפת התגמול של נער ערבי מבית חנינא לאחר חטיפתם של שלושה נערים יהודיים בגוש עציון., פרסם יהודה גליק, פוסט שקורא להטיל עליהם עונש מוות, שכלל הצהרה כי הוא מתנדב להשתתף בהוצאתם להורג.

אני לא רוצה להיכנס לשאלות משמעותיות, השייכות לעולם הערכים, ולדרך ההתמודדות עם טרור. גם בגלל שמדובר בנושאים מורכבים וכבדים, שהתקשורת קלת הדעת איננה יכולה להתייחס אליהם במלוא הרצינות, ובעיקר כי מדינת ישראל איננה מאפשרת, לעת עתה, דיון ציבורי על עמדת התורה בנושאים כעין אלו.

מה שכן אפשר לדבר עליו הוא כי דבר פשוט וברור הוא, שחור על גבי לבן, באותו הרמב"ם אשר מצוטט שכתב שמעלים את המת עצמו להר הבית, נפסק שרק מי שהורג בן ישראל – נהרג. כלל זה נכון, בכל מקרה ובכל מצב. זוהי ההלכה, וזאת התורה לא תהא מוחלפת. מובן, כי מי שהורג יהודי כזה, בניגוד והפך ההלכה, הוא רוצח לכל דבר ועניין. גם אם עולם הערכים הליברלי רואה כיום את הדברים הפוך. נכונותו של אדם לרצוח יהודים בניגוד להלכה! בגלל מחוייבותו לעולם הערכים הליברלי אותו אימץ, היא דוגמא קיצונית לעיוות.

[הבהרה לקורא מנדלבליט. למרות קשיים בהבנת הנקרא בקרב פרקליטות המדינה. אין טור זה מעודד או תומך במעשה. אלא רק מתייחס לעמדת ההלכה לאחר מעשה, התייחס לטור זה כמו לטור שעוסק בשאלה האם להטיל עונש מוות למחבלים].

בעיני, זוהי רק דוגמא, למחויבות לעולם ערכים לא- תורני, והכפפת התורה לעולם ערכים זה. הרב כהנא הי"ד דיבר על תופעה זו שקרא לה מודר-דוקסיה. דוגמא זו מצטרפת ליחס לאלאור אזריה, בניגוד לכלל שקבעו חז"ל כי "הבא להורגך השכם להרגו", התורה כידוע אינה עוסקת רק כשר ואסור ובשבת אלא רחבה מיני ים.

לדעתי, ישנו קו אחד הקשור בין שני הנושאים. נכון, צדיקים רבים, לפני השואה התנגדו לציונות, רבים מהם צדיקים שאת מימיהם אנו שותים, ומתורתם חיים. אפשר לזלזל בהם ולהפטיר כי הרבנים הם אלו שתמיד מעכבים את הגאולה, אך נדמה שהיום, כאשר אנחנו רואים את פירותיה של אותה התנועה, ניתן להסתכל על הדברים גם בצורה אחרת.

מי יודע אולי ראו הם, כי אותם אנשים אשר הובילו את המפעל הציוני, הם שיאסרו על יהודים להתפלל בהר הבית, הם שיהפכו להיות "מהרסיך ומחריביך", ועוכריו של מפעל שיבת ציון. מי יודע? אולי אילו היינו מקשיבים להם, ועולים לארץ רק בקדושה ובטהרה. מי יודע אולי אז היה לנו כבר בית מקדש, ולא היינו צריכים להתחנן להציץ איך ערבים משחקים כדורגל בהר הקדוש?

דבר אחד ברור, כי אם ניצמד היום להלכה, אם ניצוק את הכיסופים למקדש בתוך כלים של יראה, ונאמנות להלכה - זו תהיה דרך הנראית ארוכה, אך היא הרבה הרבה יותר קצרה.