ההתנקשות - סיפור קצר

זה היה הלילה הראשון של חנוכה. שעות קודם לכן, הנרות הפסיקו להאיר באקווריום הזכוכית מחוץ לפתח הבית. הרב הזקן החל את שגרת לימוד התורה הלילית כששמע דפיקה חרישית בדלת הכניסה. הוא ידע שזהו בנו יוסף, הצעיר מבין שנים עשר ילדיו. הילד התקשר מוקדם יותר בערב ואמר שהוא יעצור לביקור אחרי חצות - אם זה בסדר עם אביו. כמובן שהרב הקשיש והחולה שמח. הוא לא ראה את בנו האידיאליסטי והלהוט לעתים קרובות, רק בשבתות ואירועים משפחתיים מדי פעם, זה היה הכל. בהיותו ראש ישיבה גדולה והרב הזקן והמוביל של הציבור הציוני-דתי, הוא בילה פחות זמן עם משפחתו ממה שהיה רוצה. צרכי האומה היו במקום הראשון. ברוך השם, הוא התחתן עם אישה שגם הרגישה כך. במחוייבות, היא עמדה מאחוריו גם באש וגם במים במהלך צירי הלידה של האומה שנולדה מחדש. גם ילדיו, ברוך השם, היו מעורבים בבניין האומה בדרך זו או אחרת. יוסף היה אולי הנלהב מכולם.

עם המפתח שלו, הצעיר הכניס את עצמו לתוך הבית. כמו תמיד, רובה מונח על חזהו. אביו התבונן בו כשהוא חוצה את הסלון והולך לעבר חדר העבודה, ספרייה עצומה עם ספרים שנערמים במדפים הנמתחים מהרצפה ועד התקרה לאורך כל ארבעת קירות החדר. קם הרב מכיסאו. כמו תמיד שולחן העץ הגדול שלו היה מכוסה בכתבי קדוש. הילד, שהיה כעת גבר צעיר, חבש מסכת קורונה על פניו כשנכנס לחדר העבודה. כולם עשו כך כשדיברו עם בעל התורה הקשיש.

"אפשר לנשק אותך?" הוא שאל.

"מרחוק," אמר אביו בחיוך חם ואוהב. הוא הושיט את ידו והניח אותה על הכיפה הגדולה של בנו, נותן לו ברכה אבהית, ובהיותו כהן, ברכת הכהנים. ואז הוא סימן לבנו לשבת.

"חנוכה שמח", אמר הצעיר.

"חנוכה שמח בני", ענה הרב. "אתה רוצה קצת תה ועוגה? אולי יש אפילו סופגניה שלא נאכלה".

"לא תודה, אבא. לא עכשיו."

"תישן כאן הלילה?"

"לא, אני אחזור חזרה לנגב".

"איך הדברים שם?"

"אף פעם לא קל. הבדואים מתנהגים כאילו הם הבעלים של המקום. ישראלים מפחדים לנסוע בכבישים המהירים, המשטרה לא עושה דבר, אם קבוצת השומרים שלי לא הייתה שומרת על השדות והחוות, הערבים היו גונבים הכל".

"השם יעזור לך, בזכות אבותינו, יש חולשה רוחנית איומה של הציבור היום, בדומה לימים שלפני מרד המכבים. חלק גדול מאיתנו איבד את זהותנו כיהודים, הקב"ה ירחם עלינו, מה מביא אותך לכאן הלילה?"

"רציתי לדבר איתך" אמר הילד במבט עז בעיניו. נסער, הוא שינה את מיקומו בכיסא, הרים את הרובה מעל ראשו והניח אותו, משעין אותו על השולחן העמוס. "כותב ספר אחר?" הוא שאל.

"ביוגרפיה, לא חשבתי על דבר כזה בעצמי, כמה אנשים פנו אליי, הם לחצו עליי עד שאמרתי כן, אחד מהרבנים הצעירים מהישיבה עוזר לי".

"בהצלחה", הגיב בנו. "אני חושב שהגעתי לסוף מפתיע בשבילך".

"מה זה?"

"החלטתי לרצוח את ראש הממשלה".

הרב הקשיש שתק. זו הייתה התגובה הרגילה שלו כשמישהו שאל אותו שאלה או הערה מוזרה. הוא התלבט לפני שהשיב. ההכרזה של בנו אכן הייתה הפתעה. זה לא היה סוג יומיומי של שאלה או וידוי.

"בבקשה תגיד לי שאתה צוחק" הוא ענה לבסוף.

"לא, אבא, אני רציני."

הרב בהה בבנו. הנער נראה לא רגוע. אבל זה לא היה משהו חדש. לבנו יוסף הייתה נשמה מיוחדת. כל ילדותו התייסר, כאילו היה דיבוק שרודף את ישותו. הוא מעולם לא הצליח בלימודים, עובר ממסגרת חינוכית אחת לשנייה. הוא מעולם לא יכול היה לשבת בשקט בישיבה יותר משעה. באופן מפתיע בצבא, הוא מצא איזו מטרה בחיים. הוא הפך לצלף מצטיין, שירת בגבורה בחטיבת קומנדו מיוחדת ואף זכה בפרס, רק כדי להשתחרר לאחר שנקלע לקרב חבטות עם מפקד שלעג לאמונתו הדתית וקרא לאביו ח'ומיני. אחר כך נראה היה שהמקום היחיד בו מצא שלווה היה בערבות הנגב.

האב המזדקן בהה בעיניים הבורקות שלפניו. הילד נרתע תחת מבטו, אבל הוא לא חייך ולא צחק. ברור שהוא לא צחק.

"באת לקבל את הסכמתי?" שאל הרב. בגלל שנולד יותר מעשור לפני הקמת המדינה, הוא חווה הרבה מאוד אירועים בחייו. וגידול שנים עשר ילדים הציג אתגרים משלו. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שנקלע למצב דומה.

"לא. החלטתי כבר בעצמי." ענה לו יוסף.

"רק המחשבה היא חטא נורא. האם שכחת את כל מה שלמדת בבית הזה?"

"לא באתי להרצאה, אבא."

"אז למה באת?"

"לספר לך. להגיד שלום. להגיד לך שאני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך, בני. כך גם אמא שלך. שנינו מאוד גאים בך".

הרב הזקן השתתק. "אולי," חשב, הנער הגיע כי הוא רוצה שאשכנע אותו להשליך את התוכנית הפזיזה והבלתי חוקית שלו. אחרת, למה שהוא יבחר לחשוף את כוונתו המטורפת והמרושעת?

"אי אפשר להרוג את ראש הממשלה", אמר.

"זה נעשה בעבר," ענה בנו.

בכעס לא אופייני הטיח הרב את אגרופו על שולחנו. "לא!" הוא צעק. "השתגעת? אתה משוגע? מי נתן לך רעיון כזה?"

"חצי מהאנשים במדינה מתפללים שמישהו יהרוג את הרודף הזה. אבל לאף אחד אין אומץ לעשות את זה. אז זה תלוי בי".

"לך? מי אתה? אתה שופט האומה? תפסיק את הדיבורים האלה מיד!"

"לא באתי לאישורך, אבא. אני לא צריך את זה. הבוגד הזה עומד לתת חצי מדינה לרוצחים ערבים כולל כל הנגב. בן גוריון עצמו בטח מתהפך בקברו. אתה בעצמך מתנגד בתוקף למה שנקרא תוכנית השלום שלו. אתה יודע שזה לא יביא שלום. עוד ים של דם יהודי ישפך לפני שהעם יקום ויתמרד בבוגדים המתייונים שחטפו את ההגה. אמרת זאת בעצמך."

"ואם תהרוג את ראש הממשלה, זה יעצור את הטירוף? השותפים שלו גרועים כמוהו. ההלניזם כבש גם את ליבם. הם יצביעו בעד התוכנית והיא תהפוך לחוק. האם יגאל עמיר מנע את אוסלו? לא. זרוק את הפנטזיות שלך שאתה יכול לעצור את הסרטן הזה. הסכם השלום ייחתם ואתה תהיה עם דם יהודי על הידיים. או שתיירה למוות במקום או שתבלה את שארית חייך בכלא כמו יגאל עמיר. יהי רצון שהאל הטוב ירחם. מה קרה לך?"

"לא קרה לי כלום. מה קרה לך? אם באמת היית מאמין בתורה, אם באמת היית קנאי לה', אם באמת היית רוצה להציל את עם ישראל, היית עושה את זה בעצמך".

"לִי?"

"נכון, אבא. אתה. אתה המתתיהו של דורנו. אתה המנהיג הרוחני שלנו. כולם מסתכלים עליך. ומה אתה עושה? אתה מדבר על כמה גרוע המצב נעשה. אתה משמיע אזהרות מפחידות. אתה מקלל את הממשלה הבוגדנית הזאת בדיוק כמוני. במונחים מנומסים יותר כמובן. עם הממלכתיות הנאותה. הגיע הזמן לעשות מעשה. תחילה עקרו את התורה ועכשיו הם עוקרים את אחיזתנו בארץ".

הרב הניד בראשו בצער. "לא לא לא. אתה טועה. זו לא הדרך. רצח זו לא הדרך".

"מתתיהו לא פחד לרצוח יהודי בכדי להגן על האומה. בניו המשיכו לרצוח מאות יהודים כדי לטהר את הארץ מהמתייוונים. הם גיבורי חנוכה. שכחת את הסיפור?"

"לא. אני זוכר את הסיפור. הדברים היו אז אחרת".

"במה הם היו שונים?" שאל בנו בטון מאתגר.

שוב שתק הרב. לא בגלל שלא הייתה לו תשובה אלא בגלל שידע שאין טעם להתווכח עם הילד העז שלו, במיוחד בעניינים שמשלבים דת עם פוליטיקה.

"אתה תיכשל," הוא אמר. "ועל כישלונך, תהרג או תכלא לכל החיים."

"אם אתה רוצה שאחיה, אז אתה תעשה את זה בעצמך. למד את האומה במעשים, לא רק במילים."

יוסף קם. הוא הסתובב סביב השולחן אל ארון הספרים. הוא הוציא את האקדח מנרתיק מתחת לחולצתו, הניף אותו והניח אותו על גבי כמה טקסטים ישנים ושחוקים לא הרחק מהתעודה הממוסגרת בה זכה כצלף בכיר בצבא.

"במבוך הספרים בחדר העבודה שלך, אף אחד לא ישים לב לזה", אמר הצעיר. "תגיד לראש הממשלה שאתה רוצה לדבר איתו באופן אישי. תזמין אותו לכאן. במהלך השיחה, קום, קח את האקדח ותירה בו. זה פשוט מאוד."

הרב הניד בראשו בעצב. "ראית יותר מדי סרטים," הוא אמר.

"אולי אתה לא ראית מספיק." ענה הילד.

"קח את האקדח שלך. אני לא רוצה את זה כאן."

"אני לא צריך את זה. תסמוך עלי. יש לי הרבה רובים."

"לא תצליח. אתה לא יכול להתקרב לראש הממשלה".

"אני לא צריך להתקרב. אני יכול לפגוע בו מגג במרחק חצי קילומטר."

הרבי נאנח. פעם ראשונה בחייו, הוא איבד את המילים. "אל תכריח אותי להתקשר למשטרה."

"ידעתי שתגיד את זה."

האב לא ענה. מה עוד הוא יכול לומר?

"היית באמת עושה את זה, גם אם זה אומר להקריב את חיי בנך?" שאל יוסף.

"האם אברהם לא היה מוכן להקריב את יצחק?"

"השם ציווה עליו להקריב את יצחק. זה שונה. אתה תעשה את זה בשם האמונה ה'ממלכתית' שלך".

"לא," ענה אביו. "אם תכריח אותי, אני אעשה את זה כי התורה אומרת 'לא תרצח'".

יוסף הרים את רובה. "לילה טוב, אבא. בהצלחה עם הספר שלך."

והסתובב. יוסף יצא מהחדר. הרב שמע את הדלת נסגרת. הוא ישב על כיסאו, חש המום מהשיחה המזעזעת. זיכרונות של הילד הבזיקו במוחו. הזעם הבלתי מוסבר שלו כתינוק. הצרות שלו בבית הספר. חוסר יכולתו לשבת בבית כנסת. שנות העשרה המטורפות שלו. ואז הצלחתו המפתיעה בצבא. האכזבה משחרורו הלא מוצדק.

לאט לאט הוא קם מכיסאו. הוא ניגש לארון הספרים והרים את האקדח. בזהירות הוא פתח את המגירה העליונה של שולחנו והכניס את האקדח פנימה. לרגע הוא הביט סביב במאות הספרים בחדר העבודה שלו. הוא קרא את כולם. רבים מהם עשר פעמים או יותר. משפיל את ראשו, הוא התפלל ליוצרו לעזרה בזמן צרה זה. ואז הוא התקשר למשטרה.

זה היה הציד הגדול ביותר של המשטרה והצבא בתולדות מדינת היהודים, אבל בנו של הרב לא נמצא בשום מקום. כל ההופעות הפומביות של ראש הממשלה בוטלו. בזמן שהכנסת דנה בהצעת החוק, התפרעו מתנגדי "כניעת השלום" בכל רחבי הארץ. בתקווה לשכנע את ראש הממשלה לנטוש את ההסכם הטרגי, הזמין אותו הרב הקשיש לפגישה פרטית בביתו יום לפני שהכנסת הייתה אמורה להצביע על ההצבעה המכרעת. מתוך מחשבה שפגישה כזו עשויה להפחית את הזעם ברחובות, נענה ראש הממשלה הנחוש והצהיר כי הוא בא לבקר את הרב הנכבד כדי להודות לו באופן אישי על חשיפת איום ההתנקשות נגדו. השכם בבוקר הגיעו השב"כ והמשטרה אל השכונה בה התגורר חכם התורה בכדי ליצור סביבה סטרילית לביקורו של ראש הממשלה. הם ערכו חיפוש בביתו, אך מתוך כבוד לרב נערך חיפוש שטחי בלבד בחדר העבודה בו התקיימה הישיבה.

בזמן הפגישה אף אחד אחר לא הורשה להיכנס לחדר. כאשר פתח ראש הממשלה בהבעת תודה לבבית, ותודתו על הפטריוטיות של הרב והדאגה המרוממת לרווחת ולאחדות האומה, גם מעבר לדאגותיו הפרטיות. הרב לא חייך. הוא הרגיש את עצמו רועד.

"אתה עומד לעשות טעות איומה ולבצע עבירה חמורה", אמר לראש הממשלה. "תזנח את ההסכם הזה. תזכור מה קרה ליצחק רבין ואריאל שרון".

"ההסכם מציע למדינה שלנו סיכוי לשלום", התעקש ראש הממשלה.

"זכור מה קרה ליצחק רבין ואריאל שרון!" חזר הרב בתקיפות בקול צרוד תוצאה על שנשא עשרות אלפי הרצאות ובנוסף ומספר שווה של תפילות. הוא קם מכיסאו. עיניו הבזיקו בזעם קדוש כמו נביא של פעם. "אתה תקולל בכל הקללות שבתורה. בחיים שלאחר המוות, תספוג את העונשים הנוראים ביותר. גם ילדיך וילדיהם אחריהם יקוללו. אתה תיזכר בהיסטוריה כבוגד בעם היהודי. תנתק נפשך מקהילת ישראל ותהיה ארור לעד".

כששמע את התוכחה הצורבת, ראש הממשלה לא הגיב. המשיך הרב הקשיש, עיניו בוערות בכעס כאילו ספר תורה נשרף בכוונה לפניו.

"הבן שלי הוא אדם טוב. בחושך של זמנים אלה, הוא מבולבל כמו רבים אחרים. לצערי הרב, הוא איבד את דרכו. אבל הלב שלו אומר טוב. יש לו אהבה גדולה לאומה שלנו. במוחו משוחזרת היום סיפור חנוכה. "ספר המכבים" מספר לנו את הסיפור. בתחילת מרד המכבים הגיעו למודיעין חיילים יווניים כדי לאלץ את היהודים לוותר על ה'. הם דרשו מהיהודים להקריב קורבנות לאל שקר וזר. בגלל עמדת ההשפעה והמנהיגות שלו, נבחר מתתיהו על ידי הצוררים להוביל את הדרך בהתרסות נגד אלוקים ותורתו. כשיהודי ניגש להקשיב לציווי החילול, מתתיהו הרג אותו, יחד עם החייל היווני. בזעם הוא פירק את המזבח. כך הראה את קנאותו לתורה, כפי שעשה פינחס כלפי זמרי.

"מתתיהו ובניו ברחו אל ההרים, ואחריהם כל הנשארים נאמנים לתורה. הם גייסו צבא והרגו את עושי הרשע בכעסם ואת החוטאים המתייוונים היהודים בחמתם, בעוד השאר נמלטו לגויים כדי להציל את עצמם. מתתיהו וחסידיו פירקו את מזבחות הנכרים ורדפו אחר בוגדי התורה הבזויים".

"אני מכיר את ההיסטוריה היהודית", השיב ראש הממשלה.

ללא חשש, המשיך הרב הקשיש בקול נרגש ורועד:

"כאשר התקרבו הימים למות מתתיהו, אמר לבניו: עתה התחזקה היוהרה והחרפה. זו תקופה של הרס וכעס. בני, היו קנאים בתורה, ומסרו נפשכם למען ברית אבותינו... מדברי איש חוטא אל תירא, כי תהילתו תהפוך לזבל ותולעים. היום הוא אולי מרומם, אבל מחר הוא לא יימצא בשום מקום, כי הוא חזר אל עפרו, וזכרו אבד. אשר לכם, בני, היו חזקים ואמיצים למען התורה, כי דרכה תתפארו'".

ראש הממשלה ישב בשתיקה.

"גם תהילתך, אדוני ראש הממשלה, תהפוך לזבל ותולעים. מחר תשוב אל העפר שממנו באת וזכרך יהיה בז ושנוא. בני וכל הדבקים בתורה יתנשאו. זו ההבטחה של ה' לעמו. ולא ישוב דברו ריקם. נצח ישראל לא ישקר כמו כל כך הרבה אנשים היום".

ראש הממשלה התבונן בהפתעה איך הרב פותח את מגירת שולחנו ושולף אקדח.

"הבן שלי השאיר לי את האקדח הזה." הוא אמר. כשהצביע על ראש הממשלה, הוא כיוון ולחץ על ההדק בלחיצה שקטה. ראש הממשלה רעד.

"הוצאתי את הכדורים שהיו מיועדים לך", הודיע ​​לו הרב. בבוז הוא הפיל את האקדח הפרוק מכדורים על שולחנו. "עכשיו לך מהבית שלי. אתה דוחה אותי. אתה מגעיל את אלוקים. אתה בושה לעם היהודי".

למחרת, ראש הממשלה לא הגיע לכנסת. הוא שלח הודעה וביקש לעכב את ההצבעה עד לדיון נוסף ולהתייעצות. במרד המתמשך סביב "תוכנית השלום", חבר אחד מהקואליציה פרש והצטרף לאופוזיציה. הממשלה נפלה. כשיוסף יצא מהמחבוא הוא נעצר. הרב סירב להעיד נגד בנו ולכן התיק מעולם לא הובא לדין. כשנשאלו על השיחה שניהל עם הילד בליל ראשון של חנוכה, כל מה שהרב היה אומר היה:

"כשיגיע המשיח, הערבים כולם יעזבו את הארץ בשלווה ויתנצלו על כל הסבל והקטל שהם גרמו ליהודים. המתייוונים היהודים יכירו בטעות דרכיהם ויעשו תשובה, בית המקדש ייבנה מחדש, יתקבצו היהודים שנשארו בעקשנות בגלות, וכל העמים שנותרו עלי אדמות לאחר מלחמת המשיח הגדולה יעלו לירושלים לשרת את ה'. שיהיה בקרוב. אָמֵן."