לעשות תשובה – להאמין בשטח

חודש אלול, הוא חודש של תשובה, וככזה הוא מעורר מחשבות הרי בעוד שבועיים יהיה יום ההמלכה של ה', ואז נישאל: מה עשינו השנה כדי להמליך את ה'?

גם למי שעוד מצליח לדחוף לשגרת יומו העמוס במשך השנה עשייה למען הכלל, ולהפוך את הכיסופים לגאולה שלמה לצעדים קטנים של עשייה, חודש אלול הוא זמן מתאים יותר לשאלות גדולות יותר.

שאלות שהן לא רק "כיצד מגיבים לאירוע חדשותי?", או "כיצד נוכל להמשיך את הפעולות שבהם התחלנו?". כחודש של תשובה, זוהי הזדמנות לשאול שוב שאלות כמו מהי הדרך הנכונה, וכיצד זה ש'כלה קציר עבר קיץ' ואנחנו עדיין לא נושענו.

בכל פעם כשמגיע חודש אלול, שוב נשמעים באוויר הצלילים של קול דודי הדופק, שמזכיר לנו כי נדרש מאיתנו קודם כל להיות 'אני לדודי', ורק אחר כך יהיה גם 'דודי לי'. מפתח הגאולה נמצא בידינו, גם אם אנחנו נראים לעצמנו עייפים מותשים ולגמרי מבולבלים.

אם יורשה לי לעשות חשבון נפש אישי-ציבורי, השנה שחלפה (אולי עוד קצת לפני) הייתה שנה של ניתוק מהמעשה. החזון הסתגר בגבולות הכתיבה והדיבור, ואת עולם המעשה שוב הפקרנו.

אם רק לפני דור, היו המשאבים כולם מופנים להאמין בשטח, בהקמת מאחזים והתיישבות, בנטיעה וכיבוש. אם רק לפני עשור יצאנו לרחובות, הפגנו ומחינו - היום בעידן הרשתות החברתיות, איבדנו את האמון בשטח. פיגועים חולפים מול אוזנינו ואנחנו מסתפקים בכתיבת מאמר או תגובה למאמר. את יישוב הארץ הזנחנו לגמרי, ואפילו מאורעות הר הבית חלפו ללא פעילות מעשית כל שהיא.

יש בזה צד נכון של התבגרות, צדדים של עליית קומה שדרוג והשתכללות, אבל אם נשים לב, לאווירת הנכאים, לבלבול ולאובדן החזון, שבאה יחד עם עזיבת המעש - קל מאד למתוח קו רצוף ביניהם. הרשתות החברתיות הללו, על כל יתרונותיהם, בנו מחסומים של ניכור בין נפש לנפש, מחסום החוסם מפני חום, מפני התלכדות ומפני התגייסות למהפכה.

אפשר להוסיף לכל זה את העובדה כי הממשלות איתם אנו מתמודדים היום הם ממשלות ימין, ובכל הצמתים המרכזיות של השלטון יושבים אנשים דתיים. 'מהפכת' ההשפעה מבפנים כמעט והושלמה, והעיכובים נתפסים עתה רק כעניין של זמן. ההתמודדות בזירה שלא הייתה מוכרת עד עכשיו, דרשה חידוד רעיוני עמוק עוד יותר, זאת יחד עם צורך בשינוי הכלים המוכרים, במקוריות ויצירתיות. 

כל אל הרחיקו אותנו מהשטח. השנתיים האחרונות הפכו לשנות יובש בכל זירה של עשייה הקשורה לשטח ולמעשה בפועל. לא טוב להאריך בדבר המצער, אבל אם נהיה כנים, נוכל לראות איך ללא הקשר לאדמה, למעשה - החזון מתייבש. עד שאפילו לדבר על מלכות ישראל, ככה בפשיטות כמו בעבר - כבר לא כל כך פשוט.

כאשר יהודי חוזר בתשובה לא ניתן להסתפק בשינוי תפיסתי ובקבלת האמונה בה'. גם אדם שהוא 'מאמין בלב', עוד לא עשה את מהפכת התשובה. רק כאשר אדם מחליט לתרגם את האמונה בה' למצוות מעשיות, הוא הופך ל'בעל תשובה', והתשובה משנה את מהותו.

כך גם את התשובה הציבורית של ציבור רחב והולך שבוחר בחיים של קדושה, בחיים על פי התורה והולך בדרך חיים זו, חובה לגבות ב"מצוות מעשיות" - בפעילות בשטח.

פעילות כזו שמצד אחד תיבחר להיות כזו המזמינה קהלים מתרחבים והולכים, שתגרום ליהודים להתחבר אליה ולהצטרף לעשייה. אך מצד שני תהיה חדורה ברוח מהפכנית, נועזות, ושבירת המוסכמות.

ואולי הגיע הזמן לעשות תשובה – לחזור ולהאמין בשטח. כי מהפכה עמוקה ורצינית, לא יכולה להתרחש בתרגילים פוליטיים, או על גבי הנייר האלקטרוני, אלו יכולים להיות רק אמצעי עזר למהפכה בשטח.

אולי הגיע הזמן לחזור אל הרחובות ואל הגבעות. "המלך בשדה – בואו ונצא".