החופש – מתנת חיים

שתי גישות לחופש. בעצם שתי גישות לכל דבר בחיים – לחכות שהוא יגמר, או להיות בו.

הילדים מחכים שהלימודים יגמרו, וההורים - שהחופש יגמר. גישה כזו תופשת אותנו חזק ביום-יום, וקשה להשתחרר ממנה. כמעט על כל דבר אנו מביטים באופן הזה – "אוקי, מה העניין פה ומה העניין שלאחריו", בעין אחת מביטים על העיסוק הנוכחי והעין השניה כבר מביטה הלאה. בקושי נמצא האדם בהווה, אלא טרוד לחשוב מה הלאה.

וכבר האריכו רבות על כך, שבאופן הזה האדם בעצם לא חי אפילו רגע אחד בחייו. כי החיים נמצאים רק בהווה, והוא לא נמצא שם, מחשבתו במקום אחר, והמליצו על כך את המאמר "ואם לא עכשיו אימתי". אך לא באתי להאריך בזה, והדברים ידועים, אלא להסב את תשומת הלב לנקודה אחת הקשורה לענייננו.

החופשה, שבה נמצאים בני המשפחה שעות על גבי שעות יחד, בבית או חוצה לו, מביאה עמה אתגרים משמעותיים, כידוע וכמורגש. אך מעבר לכל מיני העצות והשיטות לעבור את החופש על הצד הטוב ביותר, חשוב עוד יותר לתת משקל לַגישה, לַיחס הבסיסי שלנו כלפי החופשה, למחשבות מוחנו ולבנו אודותיה.

כשאדם מאפשר לעצמו "להיות" בחופש, ולא לחכות שיגמר, ומביט על החופש כמצב של לכתחילה ולא בדיעבד, לפתע עשויות להיפתח העיניים ולמצוא שמה שהוא חשב ל"משימה" הוא בעצם המתנה הגדולה ביותר שהוא קיבל בחיים, אוצר החיים, עיקר החיים ממש.

בשגרה אנו צופנים את הרגשות הכי כנות שלנו כלפי הילדים עמוק בתוך הלב, הזמן דוחק ולא מאפשר להביע עד כמה אנו קשורים אליהם, עד כמה הם מתוקים בעינינו, עד כמה הלב שלנו מרוצה ומודה לד' עליהם. כי לטובת המשפחה, ומכורח ההכרח, אנו עסוקים בסדר ומשטר, ציוויים והערות, "כנס למקלחת", "סדרי את החדר", "בואי לעזור", "מה המבחנים הקרובים?", לך לפה, זוז לשם, וכו' וכו'.

משימה רודפת משימה, יום רודף יום, ושבוע שבוע, וכך חולפות תקופות, הילדים גדלים, ועוד לא הספקנו לומר להם ש... (כל אחד יוכל להשלים מליבו). אז ברוך ד', הנה הגיעה השעה, הזדמנות הפז, לזנוח את כל הדברים הצדדיים בחיים ולהתרכז בעיקר. לעצור רגע, לקחת פסק זמן מהמרוץ, לעצום עיניים, להרגיש את הלב, ולהחליט שבתקופה הזו אני משנה את הראש!

זהו זה, בתקופת הנופש או הזמן שיהיה לי עם משפחתי אני לא חושב על הספקים (גם לא הספקים של בילויים למיניהם..), מודיע לכל מי שמחפש אותי שאין איך להשיג אותי בימים הקרובים, משתחרר מכל הציפיות, לא מצפה מהילדים לכך וכך אלא שמח בהם ואיתם, לא מצפה שנעשה בנופש כך וכך דווקא אלא מוכן גם לזרום עם שינויים ובלבד שאשתדל להאיר פנים בכל מצב למשפחתי, לפחות בימים אלו, ולהיות אֵיתָן בְּהבעה קבועה של האהבה השוכנת בליבי.

ואפילו מי שזוכה שבשגרה שלו נמצאים ראשו ורובו במעיינות התורה הקדושה, שאין למעלה מזה, גם הוא יוכל לראות בחופש את עיקר החיים. שורש הציווי בתורה על לימודה הוא - "ושננתם לבניך". ומכאן שעיקר התורה שאדם לומד וגדל בה צריכה להיות כזו שאיננה מסתכמת בצמיחתו האישית בלבד אלא מופצת חוצה לו, להופיע אור תורה בעולם, ולכל הפחות - לבני ביתו. "תכלית חֹכמה – תשובה ומעשים טובים" – לרומם את הליכות אנשי ביתו והנלווים עליו, ולהדריכם בדרכי תום ויושר. וכפי שידוע, עיקר ההשפעה החיובית בעיצוב דרכו של הילד הוא בהבעת הקשר, השייכות, האמון, והמבט שאומר לו "אתה כ"כ טוב בעיני, כ"כ יקר בעיני, יש כ"כ הרבה נחת רוח ממך". שבחוש ניתן לראות איך זה שובה את ליבם, ובצדק, בשעה שזה מגיע ממקום אמיתי ולא מעושה. ואין מרחב מתאים לכך יותר מאשר ימי החופשה והשחרור ממחויבויות השגרה.

ימי החופשה, מתנת החיים הזו, קוראת לנו, שלא להיסחף אחר אמירות רווחות ותחושות מקובלות. מזמינה אותנו לתקוע יתד, להסיר מהלב כל מרירות זוטא, ולא להיגרר ל"מוֹד" של הורים המקבלים את מציאות החופש כגזירה שאין מנוס ממנה, שבעיני רוחם כבר רואים את עצמם עומדים שפופים ומותשים לאחריו. אלא לקבלו בשמחה, ברצון, ובהודאה לד' על זמן האיכות היקר הזה.

היא מזהירה אותנו - לא למדוד את הצלחת החופשה שלנו לפי הפעילויות והרעיונות שהשכנים והמכרים הצליחו להפיק. לא להיות כבולים לשום ציור של חופשה, כזו שהיינו רוצים. לדחות מהלב כל חמיצות על הדברים שהיו יכולים להיות או שהיינו יכולים לעשות.

היא מבקשת מאתנו - שנוריד מעלינו את המשא הכבד של כל המשימות והסידורים החשובים והנחוצים. שנשתחרר מקוצר הרוח הנלווה לדרישות מעצמנו, לציפיות מאחרים, ולכל הדברים הנעלים שחשוב להספיק. ושנתנהל נחרצוֹת כפי שאנו רוצים באמת, התנהלות של מנוחה, של לב פתוח ומלא אורך רוח, בלי להתחשב בדעותיהם של אחרים על התנהלות כזו.

אם נענים אנו לקריאה זו, באמת כבר לא כ"כ משנה באלו פעילויות נמלא את החופשה, בכל אופן זו עשויה להיות חופשה משמעותית ונוגעת, עבור כל המשפחה.