מבצע הלל

מרכיב חשוב בכל סיפור הוא המתח.

כאשר הקורא רוצה לדעת מה יתרחש, הוא ירגיש יותר מעורב בסיפור.

בסיפור הזה, כשטילים בדרך לארץ, הקורא רוצה לדעת מה יהיה...

שיטה אחרת ליצירת מתח היא באמצעות סכסוך. כאשר דמות מתנגשת עם דמויות אחרות או עם סביבתו, מתח נוצר.

הסיפור הזה הוא מתוך הספר שלי, "ימות המשיח". יהי רצון שהתשובה הלאומית שאנו חווים עם תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל תואץ השנה עם החזרת השכינה לבית המקדש שנבנה מחדש, בקרוב.

מבצע הַלֵּל

הרמטכ"ל, רבי-אלופים (במיל'), אלופים, מדעני גרעין ורבנים  - כולם עמדו ותלו את עיניהם במסך הפנורמי שהיה פרושׂ בבונקר הפיקוד העליון של צה"ל.

המסך הממוחשב כיסה את אחד הקירות ב"בור", הלא הוא חדר המלחמה אשר שם-הקוד שלו היה "מגן דוד". זאת, בגלל עיצובו המיוחד הדומה למגן דוד. בחלקו העליון של המסך הייתה קבועה מפת לווין של העולם.

ישראל סומנה באור אדום זעיר, במרכזה של המפה, כמו לב בין האברים. האורות הנוספים שריצדו על המפה ציינו את המדינות שבחלקו הצפוני של כדור הארץ. אורות חדשים נדלקו זה לא כבר: מעל לנבאדה, יוטה וניו-מקסיקו.

כל אחד מהאורות סימן אתר אשר ממנו שוגר טיל בעל ראש חץ גרעיני ממתקן שיגור תת-קרקעי. רוסיה החלה את מתקפת הטילים הגדולה. היא הספיקה כבר לשגר גל של טילים ששייטו עתה מעל לטורקיה והתקדמו בבטחה לעבר מדינת ישראל. גם מטוסי קרב עשו דרכם במהירות על-קולית לעבר המזרח התיכון.

אף אחד מהרבנים שנכחו בחדר לא נראה מופתע כשהתברר שארצות-הברית הצטרפה גם היא למתקפה האווירית. השתתפותה של אמריקה בקואליציה של האו"ם נגד מדינת היהודים הקטנה הייתה צפויה לאחר שזמן-מה קודם לכן נודע על מאסרם של המוני יהודים שם. חרם הנפט שהטילו הערבים פגע קשות בכלכלה העולמית והותיר את ארצות-הברית כעוסה ורועדת מקור.

על-פני המסך הפנורמי ב"בור" הבהבו עתה אורות גם מעל פקיסטן, צרפת, אנגליה וגרמניה.

"נראה שכל ערל בן-כלבה שיש ברשותו פצצה גרעינית מתכונן להטיל אותה עלינו", רטן יהודה כשהוא מרים את ידיו בתנועת חוסר-אונים.

לרגע עלה חיוך על פניהם של העומדים סביב. אפילו הרבנים חייכו. יהודה, מפקד חיל-האוויר שזכה לפרסום עולמי, היה למעשה הקצין החילוני היחידי שנכח ב"בור" התת-קרקעי. שמו של מוצב סודי זה שונה ל"אולם הברית", מאחר שכל הנוכחים בו היו כולם אנשים דתיים שהאמינו שזהו המקום שבו עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לעיני העולם כולו את הברית העתיקה שכרת עם אברהם להנחיל את ארץ ישראל לעם היהודי.

גם יהודה האמין בכך, בדרכו שלו, שלא הייתה דתית ואשר אותה לא ידע להגדיר או לבטא. הוא היה רק חייל בן חייל, שנולד ובלבו אהבה עזה למולדתו ולעמו. יותר מאשר במלחמה אחת סיכן את חייו בשדה הקרב, ולכן זכה לכינוי "אריה יהודה" בפי יהודים וערבים כאחד. אף הפעם המשיך יהודה להילחם גם לאחר שרבים מחבריו קמו ועזבו.

הוא, עם החוש המיוחד שרק מומחה צבאי ניחן בו, הבין שניצחונותיה הגדולים של מדינת ישראל על צבאות עצומים באו לה מכוח העומד מעל לעוצמה הצבאית המבוססת על נשק. כבר מהקרב הראשון שלו, שבו לחם כחייל צעיר, חש יהודה באופן מסתורי משהו בנוכחותה הסמויה של יד מסייעת.

עיני כל הנוכחים בחדר הופנו לעברו בציפייה דרוכה. האורות המשיכו להידלק על המפה. הפעם מעל סין, ובנקודות שונות על-פני שבעת הימים שבהם היו צוללות גרעיניות. יהודה בחן את פניהם המתוחות של האנשים שהקיפו אותו. כולם היו חיילים טובים וחסונים. רבים מהם היו בוגרי ישיבות ה"הסדר". אחרים היו עולים מרוסיה, אשר בילו בעבר שנים ארוכות בבתי כלא בסיביר. אחדים מהגברים המזוקנים היו חייליו לפני שחזרו בתשובה בגל המהפכה הדתית ששטף את הארץ.

נראה היה כאילו בן-לילה שבה האומה כולה לדרך התורה. לאחר הבחירות האחרונות, כשהתברר שרוב חברי הכנסת דתיים, קרה משהו לרבים מחבריו וממכריו של יהודה.

האנשים שגדל אתם, בוני הארץ הוותיקים, הפכו למיעוט עייף ומרוקן מבחינה רוחנית. היו אלה הסוציאליסטים, הליברלים, הדמוקרטים, פרופסורים וסופרים, שחסרו את האמונה להמשיך במאבק שנראה להם כבלתי אפשרי. לכן הם קמו ועזבו ובעקבותיהם נטשו גם הצעירים. בניהם של דור הקיבוצניקים, שערגו לשלום בכל מחיר, ירדו מהארץ. כאשר המפלגות הדתיות עלו לשלטון, נמלטו יתומי כיכר רבין אל כיכרות שלוות יותר בלוס אנג'לס ובניו-יורק.

ליהודה עצמו היו התלבטויות קשות. אפילו רגעי חרדה לא מעטים עברו עליו. לא חרדה מפני המוות. צלקות הקרב שנחרטו בגופו היו הוכחה שאין הוא פוחד מהמוות. פחדיו נבעו מאי-הבנה את אשר קורה לארצו. הוא לא היה מסוגל לתפוס בתודעתו את המהפך הדתי שעבר על הארץ. הוא התקשה להבין את פשר העיסוק הנלהב בדינים ובמסורת שלא טרח מעולם ללמוד.

יהודה הוריד את מבטו אל האיש היחידי שעדיין נותר יושב רגוע בחדר המלחמה, הרב הראשי הקשיש בן ה82-. לכל היה ברור כי לא הרמטכ"ל ואף לא שר הביטחון יקבלו החלטה כלשהי ללא אישורו של הרב. על רקע לובשי המדים שהיו בחדר בלט הרב בבגדיו יוצאי-הדופן: מעיל שחור וארוך, כיפה שחורה, תפילין שעיטרו את ראשו ואת זרועו השמאלית.

בידיו החזיק ספר תהילים בלוי ומהוּהַּ. הרב לא טרח כלל להרים את עיניו ולהתבונן במסך. אין לו צורך בכך, אמר כשנשאל על כך, הכול כבר מופיע בכתובים. יהודה התנגד נחרצות לצירופו של הרב לקציני המטכ"ל. הוא טען כי מקבלי החלטות מבצעיות וקובעי אסטרטגיה צבאית חייבים להיות אנשי צבא בעלי ניסיון קרבי. אבל, שליטה החדש של מדינת ישראל לא השתכנע: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", קבע.

יהודה כיוון את השלט-רחוק אל המסך. מפת העולם נעלמה ובמקומה הופיעה מפת מלחמת הכוכבים, שעליה צוינו נקודות בחלל החיצון שבהן היו מוצבים משגרים גרעיניים. עשרות טילים בעלי ראשי חץ גרעיניים נראו כשהם יוצאים מתחנות החלל האמריקאיות והרוסיות ופולחים את החלל. יהודה הביט בפניו של הרב בעל הזקן הלבן.

"נראה לי שהגיע הזמן שנעשה משהו, אדוני", אמר. "צור קשר עם ירושלים", לחש הרב הזקן.

יהודה העיף מבט בשעון הדיגיטלי שעל המסך. צג הספירה לאחור הראה כי נותרו עוד חמש דקות ועשרים שניות בלבד עד לחדירתם של  הטילים הראשונים לתחומי מדינת ישראל. ביד בוטחת ולמודת קרבות הרים את שפופרת הטלפון האדום שהיה על השולחן. גם עתה, למרות שחלפו כבר שנתיים ימים, עדיין התקשה יהודה לעכל את העובדה שבמדינת ישראל מושל מלך.

"הַלֵּל", זה היה כל מה שהשיב לו קול שקט מעברו השני של הקו. עיני כל המתכנסים בחדר ננעצו ביהודה עת הניח את השפופרת במקומה.

"'מבצע הלל'", חזר ואמר.

למשמע הדברים פרצו האנשים שבחדר בצהלות גיל, במחיאות כפיים וחיבקו זה את זה בהתרגשות רבה. אבל למרות המהומה - הרב המשיך בתפילותיו.

יהודה חש בצמרמורת שחלפה בגוו. בפעם הראשונה בקריירה הצבאית שלו התכסו כפות ידיו בזיעה קרה. בעבר הכניעו תחבולותיו המבריקות את צבאות האויב. הטייסים שלו שיתקו את הטילים הסוריים ואת הטנקים מתוצרת רוסיה. היחידות המיוחדות שתחת פיקודו ביצעו מבצעי התנקשות עתירי דמיון ביעדים באיראן, בטוניס ובעיראק. הוא עצמו הטיס את מטוסי הקרב ונטל חלק בפעולות הצלה מאז ימיה הראשונים של המדינה. הוא צנח מאחורי קווי האויב והוביל מתקפות על בסיסי המחבלים בפעולות נועזות ועלומות שמעולם לא פורסמו. אולם "מבצע הלל" היה משהו שונה לגמרי. "מבצע הלל" היה טירוף מוחלט.

"זאת התאבדות לאומית!" צעק יהודה אל הרב. "הטילים שמתקרבים אינם טילי סקאד. אלה טילים גרעיניים!"

"בצע את המשימה המוטלת עליך", השיב הרב בשקט גמור.

"מי בכלל שמע אי-פעם על תוכנית צבאית שתלויה בתפילה?" הזדעק יהודה.

הוא עבר במבטו על-פני האנשים שהקיפו אותו, מקווה לזכות בתמיכה כלשהי. דממה כבדה שררה בחדר. עיני הכול היו נעוצות בו. יהודה משך בכתפיו, שב ולחץ על השלט-רחוק. התמונה התחלפה. על המסך נראה עתה הר הבית. יהודה עצר. האנשים כלאו את נשימתם בקרבם.

"לְמַה אתה מחכה?" צעק מישהו.

לפתע זינק על יהודה מאחור מפקד הצנחנים, יוצא קיבוץ, שעבר עם משפחתו לגור בחברון, וחטף מידיו את השלט-רחוק.

"אם אתה לא תעשה, אני אבצע זאת!" קרא ולחץ על הכפתור.

על המסך נראה פיצוץ אדיר שזעזע את ההר עתיק היומין. כיפת הזהב של מסגד עומר התנפצה לרסיסים. ערבים החלו להימלט לכל עבר. ענן של אבק מוזהב ירד וכיסה את אבני הכותל. קריאות גיל נישאו בחדר המלחמה. היו אלה מצהלות ניצחון שהזכירו ליהודה את קריאותיו שלו לפני שנות דור, עת שוחררה העיר העתיקה. מעברו השני של החדר נטל הרמטכ"ל שופר, קירב אותו אל שפתיו ותקע תקיעה גדולה.

"חבורת מטורפים", הרהר יהודה לעצמו.

חבריו שירדו מהארץ כנראה צדקו. ממשלת ישראל שבויה בידיהם של חולי-רוח.

יהודה הוציא את השלט-רחוק מידיו של מפקד הצנחנים. הוא העלה על המסך שוב את מפת העולם. טילים גרעיניים ומטוסי הפצצה היו ממוקדים על המדינה היהודית הזעירה, ואלה שמסביבו עומדים ומוחאים כפיים בשמחה.

"העבֵר חזרה להר הבית!" תבעו ממנו.

בעוד השעון מורה כי נותרו שלוש דקות בלבד עד להתפוצצות הטילים בשטחה של מדינת ישראל, חזר יהודה לזירת ההתרחשויות בירושלים. על המסך הופיעו ארבע תמונות נפרדות מהר הבית. המסגד המוסלמי נעלם כלא-היה. במקומו נראתה אבן השתייה מזדקרת מעל-פני האדמה כפסגת הר, קיימת ואינה ניתנת להשמדה בדיוק כמו ההבטחה שהא-ל נשבע לאברהם בחירו במקום הזה.

יהודה זכר את סיפור התנ"ך עוד מימי בית הספר בקיבוץ. המורה כינה את הסיפור אגדה. הוריו טענו שהדת היא דינוזאור קדום, שריד מן העבר, האופיום להמונים של יהודי הגטו. יהודה העביר תפישה זו גם הלאה, לבנו שמשון. איפה הילד בימים אלה? תמה יהודה בינו לבין עצמו. מסתתר עם אשתו הלא-יהודייה במקסיקו סיטי, או כלוא במחנה מעצר כלשהו בלוס אנג'לס? כאשר בנו ברח מהארץ משהו מת בקרבו של יהודה. בנו השני, אורי שלו, נפל באחת המלחמות. אשתו נפטרה עקב זאת משברון לב. כל מה שנותר בעולמו של יהודה היה נאמנותו ומחויבותו לשירות בצה"ל.

עיני הטייס החדות שלו היו צמודות למסך שעליו נראו הטנקים הישראליים השועטים למתחם הר הבית. קריאות שמחה רמות נשמעו בחדר המלחמה בשעה שבקשר נשמע קולו החזק והברור של מפקד הטנק הפורץ המודיע: "הר הבית בידינו!"

על-גבי מסך מספר שתיים נראו מאות תלמידי ישיבה עולים בפאתי ההר בשירה ובריקודים, אחוזי להט ושכרון חושים. מלות השיר הלקוח מתפילת הלל נשמעו היטב בחדר המלחמה.

"הים ראה וינוס... הירדן ייסוב לאחור.. ההרים רקדו כאילים..."

על-גבי מסך מספר שלוש נראה צוות של כוהנים ולוויים כשהם מקימים מזבח שהובא על-גבי משאית אל הר הבית. לפתע נכנס ג'יפ במהירות למתחם, גורר אחריו קרון. הקרון נפתח וכבשׁ הורד ממנו. לאחר דקות אחדות הופיע כוהן כשהוא מושך אחריו בחבל פרה אדומה טהורה, שאותה גידלו חוקרי גנטיקה מהטכניון.

ועתה, על מסך מספר ארבע, נראתה הלימוזינה המלכותית עושה את דרכה במהירות אל הכותל המערבי, שם כבר נאספו אלפים.

יהודה העביר מסך. מפת החלל. בעיניים חרדות בחן את המתרחש. קשת האורות שהייתה פרושה מעל כדור הארץ החלה להבהב ואחר-כך לדעוך. בזה אחר זה נעלמו האורות מהמסך. צהלות אדירות בקעו מפי האנשים שבחדר המלחמה.

"סריקת מסך!" פקד יהודה.

"מסך תקין", השיב הטכנאי הראשי.

"בדיקת מחשב!" צעק יהודה.

"מערכות תקינות", אישר המתכנת.

"אין ספק שיש פה טעות", מלמל יהודה כשראה כיצד נעלם טיל אחר טיל בחלל החיצון.

"זו אינה טעות", אמר הרב הראשי בקולו השקט.

תחנות החלל האמריקאית  והרוסית התפוצצו בזו אחר זו.

"לא אנחנו עשינו זאת", אמר יהודה.

"מדוע שלא תשתה קצת מים, יהודה", הציע הרב הראשי באדיבות.

"אני בסדר גמור, אדוני", השיב החייל הנצחי.

השעון הורה על כך שנותרה דקה אחת בלבד בסולם הספירה לאחור. על מסך מפת העולם נראו ראשי החץ הנותרים מתקרבים מכל עברי כדור הארץ. על הר הבית התפילה התעצמה והלכה. המוני מתפללים שרו בקול אחד, "למה יאמרו הגויים אייה נא אלוקיהם? ואלוקינו בשמיים, כל אשר חפץ עשה".

הרינה פשטה מעל עיר הקודש. קהל עצום זרם לעבר הכותל. היו אלה יהודים מכל רחבי ירושלים, מאוחדים בלב אחד, שנדחפו קדימה כדי לראות מקרוב את המלך שפילס את דרכו אל הר הבית. "דויד מלך ישראל!" הריעו לו כאשר קרב אליהם.

הוא הגיע אל מקום החצר ונשא עיניו לשמים.

"נדריי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו; בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה".

כל הגברים בחדר המלחמה הניחו תפילין. אחד הקצינים, חב"דניק, ניגש אל יהודה והציע גם לו להניח. הקיבוצניק העיף מבט על שתי הקופסאות השחורות ונענע בראשו לשלילה.

"אתה בטוח?" שאל החסיד.

"כן, אני בטוח", השיב יהודה.

"אינך צריך לחוש מבוכה", התעקש החסיד.

"עזוב אותו!" ציווה הרב.

החב"דניק נרתע לאחור. מלחמות רבות לחם יהודה, אולם הקרב שהיה נתון בו באותם רגעים היה הקשה מכולם. כיצד ייתכן לעזוב אמונה שעל פיה חי כל ימיו ולהחליפה באחרת? גם לו רצה לא היה מסוגל לעשות כן. זה היה האיש.

עקרונות היו מקודשים בעיניו בין אם היו נכונים ובין אם לאו. אם יתברר שכל חייו דגל באידיאלים שגויים, הוא יהיה מוכן לתת את הדין על כך. האם לא היה להם די בנוכחותו? הוא היה שם בדיוק כמו כל האחרים, נכח בחדר המלחמה לצדו של הרב הראשי. הוא הקדיש את חייו לעמו בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. זו הייתה הדת שהכיר. אם לא היה די בכך בעיניהם, או בעיני הא-ל, אז לא.

"אנחנו עדיין יכולים להכניע את וושינגטון ומוסקבה בטילים הגרעיניים שלנו", התעקש מפקד חיל-האוויר.

"לא", השיב הרב.

"הרי לא ייתכן שנשב בחיבוק ידיים!" מחה יהודה.

"תתפלל גם אתה", השיב הרב בנועם.

"אני לא יכול", ענה יהודה.

"נסה. ה' רוצה לשמוע. דווקא לקולך הוא מצפה".

יהודה חש שהוא עומד להתעלף. במשך שישים וחמש שנותיו לא התפלל ולו פעם אחת. לא היה לו מושג כיצד מתפללים. הוא אפילו לא ידע אל מי להפנות את התפילה. ובתוך כך, על הכוהנים שעל הר הבית נזרק אפר הפרה האדומה. זה כבר היה יותר מדי עבור האיש הנועז שכינויו היה  "אריה". תחושת חולשה השתלטה עליו והוא התמוטט על הכיסא שליד הרב. המאגר העולמי של טילים גרעיניים קרב ובא אל גבולות ישראל, ובמה עוסקים מנהיגי ישראל? מקריבים פרה על מזבח בהר הבית! צלמים מיהרו פנימה אל החדר כדי לצלמו. יהודה חש שראשו סחרחר עליו. האם שחיטה של בעלי חיים תמימים זהו האור לגויים שהעם היהודי אמור להקרין לעולם כולו?

"אולי כדאי שנגיב באופן יותר קונבנציונלי?" הציע יהודה.

"לא", בא המענה השקט.

"כגיבוי", ניסה יהודה, "רק כגיבוי".

הרב לא השיב.

מעל הר הבית היתמר עשן הקטורת אל-על. לפני שהחלו מעשי הכשפים הללו חש יהודה בניצני אמונה שניעורו בקרבו. אמונתם של האנשים בחדר הייתה כה עזה עד שהחלה לכבוש גם אותו. אולם, הקרבת בעלי חיים הייתה מעשה מוגזם בעיניו. קול ההיגיון שבקרבו התנגד - חייבים לעצור את המטורפים האלה, חשב. לא הייתה לו ברירה - יהודה שלח את ידו לעבר החגורה שעל מותניו כדי לשלוף את אקדחו. הוא יתפוס את הרב כבן ערובה, ויפעיל את אמצעי הלחימה הגרעיניים אשר נבנו בחשאי על-ידי מומחים ישראליים במוסקבה ובברלין. אולם, עוד לפני שהיה סיפק בידו לתפוס את הרב הקשיש, לפת אותו מישהו בזרועו וגרר את יהודה למעגל של רוקדים שהתארגן ספונטנית בחדר המלחמה. כל הקצינים שילבו ידיים, רקדו ושרו:

"כל גויים סבבוני, בשם ה' כי אמילם. סבוני גם סבבוני, בשם ה' כי אמילם. סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים".

יהודה נזכר כי נהג לרקוד כך בנעוריו. היה זה בקיבוץ, ביחד עם חבריו החסונים, סביב המדורה לצלילי שירים ישראליים. אמונתם של הצעירים אז הייתה נלהבת ואיתנה כסלע, בדיוק כמו זו של האנשים בחדר המלחמה. עתה, כשרקד במעגל, אוחז ידיים, מוקף במאמינים, חש יהודה כעין עירוי של אמונה המוזרם לעורקי רוחו ומטהר אותו מכל ספקותיו. עוד בטרם השלימו הרוקדים את הסיבוב הראשון נסחף יהודה בשירתם והיה כאחד מהם.

"לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני".

מילות המזמור התנגנו על שפתיו כאילו זימר אותן בבית הכנסת מימים ימימה. התרוממות רוח אדירה הציפה את כל ישותו.

"פִתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה", שר יהודה במלוא גרונו.

יחד עם השירה הגדולה שנשמעה מפי האנשים, לא משו עיניהם מהמסך הגדול. ברגע שהגל הראשון של מטוסי ההפצצה הגיע אל חופי תל-אביב הופיעה בשמיים חומת ענני גשם. ירושלים נעלמה בערפל סמיך ובלתי חדיר. במפציץ הצרפתי, שהוביל את המבנה, החלו מחוגי השעונים שעל לוח המכשירים לחוג בפראות. הערפל המסתורי החשיך את תא הטייס. רעם שלא מן העולם הזה טלטל את המטוס כאילו היה צעצוע. הטייס המבועת ניסה לתמרן את מטוסו, אך זה לא נשמע לו שכן אמצעי הניווט יצאו מכלל פעולה. זעקותיהם של הטייסים הרוסים והגרמנים בקעו ממגבירי הקול שהיו מוצבים בחדר המלחמה. מחוגי השעון שסימנו את הספירה לאחור נעצרו על הספרה אפס. גם הריקוד תם. הכול קפא במקומו. העיניים היו נעוצות במפה. כאשר האורות על המסך נראו מדלגים מעל ישראל וממשיכים לעבר קהיר, דמשק ורבת עמון, פרצה בחדר המלחמה מהומת שמחה חסרת שליטה.

יהודה חיבק את האיש המזוקן שניצב לידו והדביק לו נשיקה. מרכזי הבקרה של תחנות הקשר שידרו ידיעות לחלל החדר. שֶדֶר מרמת הגולן דיווח על סערה עזה שהמטירה כדורי ברד ענקיים, כל אחד בגודל של כדורסל, ואלה שיתקו את השריון הסורי. גלי גאות אדירים הפכו אניות קרב והטביעו צוללות אויב כאילו היו סירות נייר. רעידת אדמה בעוצמה של 9.2 בסולם ריכטר החריבה את ירדן, ועשרים אוגדות של הצבא המלכותי נבלעו באדמה.

"אני לא מאמין!" מלמל יהודה, אך במו-עיניו ראה כיצד מתגשמות המלים מתוך תפילת ההלל.

"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו. זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

בתוך דקות ספורות נעלמו מעל המפה קהיר, דמשק, בגדאד וטהראן. חצי משטחה של לוב שקע בים. בתוך החגיגה הגדולה שהתרחשה בחדר המלחמה היה זה רק הרב הראשי שהבחין שמשהו אינו כשורה. בדרך לא ברורה דווקא מטוס פולני מיושן ואיטי המשיך להתקדם בביטחון לעבר מטרתו. הוא חלף מעל מבשרת ציון והתקרב ברעש אדיר אל הר המוריה. משהתגלה הדבר, הופנו עיני כולם אל יהודה.

"איך הוא הצליח לעבור?" צעק מישהו בתדהמה.

"הפל אותו!" דרש אחר.

"מאוחר מדי", אמר יהודה.

הקהל שנאסף על הר הבית הבחין לפתע בשתי נקודות קטנות בשמיים, הגדלות והולכות ככל שהן מתקרבות אל האדמה. האנשים עמדו שם, קפואים תחתיהם, ממאנים להאמין למראה עיניהם עד שהבינו במה דברים אמורים.

"פצצות!" צעק מישהו בחרדה איומה.

ההמון נמלט לכל עבר. חדר המלחמה היה מוכה תדהמה. פניו של הרב הראשי החווירו כסיד. יהודה התבונן בפניהם של האנשים סביבו בציפייה שמישהו מהם יעשה משהו, יאמר דבר-מה, יתפלל תפילה כלשהי, ישיר שיר כלשהו. אולם איש לא זע ממקומו, איש לא פצה פה. נראה היה כאילו הנורא מכל עומד להתרחש.

"עשה משהו, ריבונו של עולם!" לחש יהודה באימה.

הפצצה הראשונה נחתה ליד הכותל בחבטה עמומה והרעידה את האדמה. מכתש גדול נפער במקום נפילתה, אך הפצצה לא התפוצצה. הפצצה השנייה נפלה ברעם אדיר לא הרחק משם. אבני הכותל המערבי נעו כעלה נידף. במשך דקה ארוכה, שנמשכה כנצח, עצרו הכול את נשימתם - האלפים שנצמדו לקרקע לרגלי הכותל; האנשים שהיו בחדר המלחמה; מיליוני צופי הטלוויזיה. רק המלך נשאר זקוף על עמדו על הר הבית.

"הן לא יתפוצצו!" צעק יהודה.

דומה היה כאילו דבריו הגיעו לאוזני היהודים ברחבת הכותל. הכול קמו על רגליהם ונשאו ידיהם לשמים בהבעת תודה. תרועות השמחה שלהם הדהדו ופשטו בכל רחבי תבל. קבוצות-קבוצות ניגשו אל המכתשים כדי לחזות במו-עיניהם בפצצות הגרעיניות שלא התפוצצו. הרב הראשי צנח אל כיסאו, מותש עד לשד עצמותיו.

"משהו מסתורי גרם לכך שהפצצות לא התפוצצו", דיווח כתב טלוויזיה אמריקאי נרעש לצופי הלווין, "בגלל ליקוי טכני נדיר ניצלה היום ירושלים. תנאי מזג-אוויר יוצאי-דופן וסערת ברד בלתי צפויה בעיצומו של הקיץ, שיתקו את המאגר העולמי של הטילים הגרעיניים, והעם היהודי לא נפגע".

"לעזאזל עם תנאי מזג-אוויר יוצאי-דופן", התפרץ יהודה בזעם.

על המסך בחדר המלחמה נראו פניו של כתב רשת החדשות CNN ממשיך בכיסוי האירוע שהוא עצמו היה עד ראייה לו.

"מדענים ממרכז המחקר בקייפ קנדי, פלורידה, אומרים כי שינויים שהתרחשו על-פני כדור הארץ לפני יותר משני מיליארד שנות-אור הם הגורמים לאירועים המדהימים", הסביר בידענות.

"שטויות", העיר יהודה בקול רם, "הא-ל עשה כל זאת. ה' הציל אותנו. הדבר ברור כשמש!"

הוא פנה אל הרב הראשי.

"האם הם אינם יכולים להבין זאת?" שאל.

חיוך נעים וחכם התפשט על פניו של הרב.

"אפילו לעם שלנו די קשה להבין זאת", השיב, "אז מה אתה כבר מצפה מהגויים?"