נער ישראל – ואוהבהו

הצווים המנהליים ממשיכים, מאז כתיבת הטור הקודם, קיבלנו עוד מעצר מנהלי (אליה נתיב – העם איתך!). ועוד לפחות 6 צווים מנהליים חדשים. 2  בחורים שבחרו לשבת בכלא במקום להיכנע לתכתיבי הצו הדרקוני. קשה להבחין באיזו סיבה מיוחדת לצווים המנהליים דווקא עכשיו, אז על מה באמת גל הצווים המנהליים הנוכחי?

1. ימין פרגמטי וימין משיחי.

אם נשים לב נבחין כי אותם אלו שרודפים אותנו היום, אינם אנשי שמאל, או כאלו שיש להם אנטי מיוחד לדת ולמסורת. היום, בכירי השב"כ, מפכ"ל המשטרה, צמרת הפרקליטות, והיושבים בממשלה כולם אנשים ימניים, רבים מהם דתיים. ה'אליטה החדשה' כפי שהם מכנים את עצמם – בוגרי הציבור הדתי לאומי. והנה – לא רק שלא פסקו הרדיפות. להפך, השנאה והמשטמה של אנשי השלטון כנגד 'חולמי החלומות' רק גדלה, עד כדי כך שכבר לא 'יכלו דברו לשלום'. דווקא אנשים אלו רואים בלהט ובמהפכנות סכנה גדולה, ורודפים את הנוער עד חורמה בצורה שלא היה לה אח ורע בממשלות שמאליות וחילוניות בהרבה.

תופעה זו היא תוצאה של מחלת הקרירות. בדור שלנו, אשר התאוות שולטות בו בכל התוקף, כשמכל הכיוונים אנחנו מותקפים בפיתויים ותאוות, קשה לצייר כיצד ניתן לקבץ רוב של יהודים אשר יבחרו בקדושה, נראה כי תשובה ציבורית אמיתית איננה רלוונטית, ואם כן אין ברירה אלא להתגמש ולוותר. כאשר הבחירה בתורה ומצוות נעשית מתוך קרירות, קשה לצייר כיצד יהיה ניתן להדביק בחזון כזה את כל העם. כך המשיחיות אשר הניעה את שיבת ציון עד כה - הפכה למילת גנאי, וחלומות על מלכות ישראל הוגדרו כמסוכנים וככאלו העלולים לערער את השלווה המדומה שיצרנו כאן.

בעבר הייתה ההתיישבות חדורה בלהט משיחי, ובחיות של אמונה בתורה. התנועה להתיישבות בשומרון כינתה את עצמה "גוש אמונים", מתוך הבנה שהכוח שמניע את אהבת הארץ היא האמונה בה'.  לעומת זאת הדור הצעיר שחונך על ברכי הציונות, אם זה בצה"ל באקדמיה או כאשר הצטרף לאחד מצינורות מערכת השלטון, גם אם אמנם הכיפה נשארה על ראשו, אבל הדת רוקנה מהלהט ומהדבקות. אמונה כזו כבר לא יכולה לדלג מעל מחסום הפרגמטיות וכך נשארנו עם מפכ"ל משטרה דתי שהיה אחראי על פינוי עמונה, שר חקלאות דתי שמאפשר את השתלטות הבדואים על אדמות הנגב יותר מכל קודמיו, וראש המפלגה הציונית דתית שמציע תכנית מדינית הזהה לאסון אוסלו.

השבוע עמד שר הביטחון ליברמן מול העיר קלקיליה אותה הוא רוצה להרחיב, והסביר כי הווכיחוח על הרחבת קלקיליה הוא למעשה וויכוח עקרוני בין ימין פרגמטי לימין משיחי, בנט מיהר להתנער מכינוי ה'גנאי' והבהיר כי הוא הימין הפרגמטי הביטחוני. האמת היא שלמעשה ההבדל בין שניהם הוא כמותי בלבד. ההבדל בין ויתור על שטחי A וB בלבד, אינו שונה מהותית מתוספת של ויתור על עוד כמה דונמים משטחי C.

אין פלא שבמציאות כזו, הפכו נערי הגבעות בעלי החזון המשיחי, חולמי החלומות וסרבני הקרירות לאויבי העם, אלו שמצווה לעקור ולשרש. כדי שלא יבעירו באש אשר בליבם את סביבתם.

הטרגדיה היא שאותה תפיסה פרגמטית ובלתי אמונית, מחלחלת לציבורים רחבים, וגם אל תוך ציבור יראי ה'. עייף ויגע ממאבקים כושלים, מעוד ועוד ניסיונות, מעדיפים להרוויח את מה שאפשר ולנוח בשקט, התוצאה המתבקשת היא שאותם נערים אשר עדיין בוערים, אותם ניצוצות אחרונים, אשר מטבע הדברים, יהפכו ליותר ויותר עמומים ובלתי בהירים יהפכו לבלתי רצויים.

1. נער ישראל.

בתורה מפורסמת ומהפכנית של הרבי מאיזבצ'ה בעל 'מי השילוח', הוא מסביר כי זמרי לא היה אדם פשוט אלא אחד מצדיקי דור המדבר. אדם מרוחק מכל התאוות, שרק לאחר שעשה את כל המאמצים האפשריים, הבין שכזבי בת צור היא זיווגו האמיתי. לא נתעכב על פרטי חשבון מעמיק זה. אך בתורה זו של הרבי מאיזבצ'ה מוסבר חידוש גדול, שנוגע מאד לנקודה המדוברת.

על פי הסברו של הרבי מאיזבצ'ה מסתבר שזמרי עשה מעשה נכון, וזו הסיבה שמשה שתק ולא עשה בעצמו את מעשה פנחס, הפזיזות של פנחס נבעה למעשה מראייה שהיא קצת 'שחור-לבן', ולא העמיקה לשורש העניין. אם כן מדוע התורה משבחת דווקא את פנחס, עד כדי כך שנאמר כי במעשהו הוא כיפר על בני ישראל? ועוד חז"ל מבקרים קצת את משה ומציינים ש'נתעלמה ממנו הלכה'? האם דבריו של 'מי השילוח' מנוגדים לפשט הכתובים?

התשובה של הרבי מאיזבצ'ה מפתיעה ומכוננת. "ועל זה נאמר: כי נער ישראל ואוהבהו". אמנם למפרע הסתבר שמעשהו של פנחס היה קצת נערי, שיחסית למשה הוא ראה את הדברים ממבט שטחי, אך "אף על פי כן, השי"ת אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאותו ומסר נפשו". התורה בוחרת ליקר את הלהט והמסירות נפש עבור כבוד שמים, גם אם המעשה בפועל אינו הכי מוצלח, ואולי אפילו נובע מראיה קצת שטחית.

כאשר ההעמקה בפנימיות התורה, ובחשבונות שמים מביאים לכך ש'נתעלמה ממנו הלכה', כאשר מרוב חשבונות הקרירות מתפשטת, דווקא בכוחו של הנוער לנער את הקרירות, ובעזות דקדושה לתקן את המצב. ר' נחמן מברסלב מלמד (תורה כ"ב בליקוטי מוהר"ן) כי ישנם מנהיגים ומפורסמים של שקר, שמנהיגים את הדור, באמצעות עזותם, וברוח חוצפתם הם כופים אנשים תחת שעבודם, תחת התרבות שלהם, ותפיסת עולמם. כדי להינצל מהם הדבר אפשרי רק ע"י עזות. עזות מצד הקדושה. אשר מעיזה לסרב ולקבל את מרותם.

אילולי העזות דקדושה, כולנו כפופים תחת השעבוד של אותם תכתיבים וכללי התנהגות, של אותם גבולות אשר קבעו לנו מה מותר להגיד ומה בלתי אפשרי. בעזרת חשבונאות וקרירות לא ניתן להתגבר על התכתיבים האלו, לא ניתן לשבור את מחסום הפרגמטיות, דווקא בשל כך אוהב ה' דווקא את תכונת הנערות, למרות חסרונותיה השוליים ביחס למעלותיה. אותה נערות היא החסרה לנו היום יותר מכל.

1. נחל השיטים.

רעיון זה מוזכר בצורה דומה בספרי החסידות בקשר לפסוק בספר יואל "ומעיין יצא מבית ה' והשקה את נחל השיטים", נחל השיטים הוא המקום שבו התרחש חטא בעל פעור ומעשה זמרי וכוזבי. החטא מוגדר כשטות, מכיוון שבהתבוננות לאחור, ברור לכל שאין בו היגיון, התאווה מתגברת על השכל וגורמת לאדם ליפול בחטא. בפרט בעוון בעל פעור, עבודה זרה שהיו עובדים אותה בצורה כה מטופשת וחסרת היגיון. את כוח השטות ננצל לצורכי הקדושה, עבור עמידה תקיפה ועקשנית מול הנסיונות.

הרבי הרש"ב [בקונטרס "ומעיין"] מסביר שכפי שהנפילה בתאוות באה מרוח שטות שמשתלטת על האדם, כך גם הרדיפה אחר הפרנסה, ועודף ההשתדלות במשא ומתן, מקורם ברוח שטות. העובדה היא שלמרות שרובם של עם ישראל הם אנשים מאמינים בני מאמינים, ואילו היינו עוצרים אדם ברחוב ושואלים "יהודי, פרנסה מניין?" התשובה הטבעית תהיה: "פרנסה משמים". למרות אמונה זו שטבועה בלב היהודים הכי פשוטים, אנחנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי הפרנסה, ביגיעות וגם על חשבון עבודת ה'. הריאליות הזו בעיני הרבי הרש"ב היא רוח שטות של ממש. כיצד יתכן שיהודי שמאמין שה' מביא לו את הפרנסה, יעשה השתדלות אשר תפגע בעבודת ה' שלו? ועובדה היא שכולנו חיים יום יום בתוך השטות הזו.

אותה מציאות תמוהה שמצייר הרבי הרש"ב נוכל לראות גם בפעילות למען הכלל. מסתבר שהריאליות והפרגמטיות אינם אלא רוח שטות. אם אנחנו מאמינים כי ה' הוא זה שמנהל את העולם, איך יתכן לפעול תוך כדי ויתור על קוצו של יו"ד מדרישות התורה. הרי באמת "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", והפעולה שלנו אינה אלא השתדלות. "וכל מי שהוא יהודי אינו חושב בשום אופן שהעסק הוא מקור פרנסתו".

בסופו של דבר ליברמן צודק, אין ספק כי המניע האמיתי של כל אותם נבחרי ציבור דתיים הוא משיחי, מכוח התורה הקדושה הם שואבים את האמונה בזכותנו על הארץ. ההתעקשות המדומה לדמיין שאנחנו פרגמטיים, ולהילחם ברוח המשיחית, אינה אלא רוח שטות.

אם נשים לב נבחין, כי כפי שבעבודת ה' הפרטית, היצר הרע אינו אלא רוח שטות, אשר הדרך היחידה לעמוד נגדה הוא בעזרת רוח שטות קדושה, עקשנות בלתי מוסברת, וסירוב להיכנע לכל הסבר של היצר הרע. ככה גם במלחמה הכללית, לא מול היגיון פרגמטי אנחנו עומדים, אלא מול רוח שטות 'משיחיות שקר'. המתעקשת על דרכה גם במחיר של איוולת בטחונית ועוולה מוסרית.

החסידות מלמדת כי מכל רוח השטות של התאוות ניתן לעמוד רק בעזרת רוח שטות מצד הקדושה "להיות כי מוחלט אצלו בהחלט גמור אשר הוא צריך לעשות את שלו המצווה עליו על פי התורה והמצוות ולעמוד חזק נגד תאוות הנפש הבהמית שלא לעשות מה שמתאווה ליבו". כאשר נכנסים לטענות מול פיתויי היצר הרע הקרירות משתלטת ואין כל יכולת להחזיק מעמוד מול פיתויי היצר הרע.

שטות היא לחשוב שניתן לנצח את 'משיחיות השמאל' בעזרת ריאליזם ופרגמטיזם. ללא הלהט המשיחי, והאמונה בה' לאט לאט מתקפלים כל הדגלים, והימין הופך לשמאל. מול רוח השטות של הקליפה, אין לנו אלא להעמיד רוח שטות של קדושה, רוח נערית ושובבה. בשביל כך עלינו לותר על הניסיון לקצור הישגים פה ושם, ולהתמקד במשימה העיקרית להפיח רוח חיים משיחית בוערת ולוהטת.

דווקא עכשיו מול נגיף הריאליות נדרש ליקר את הנוער, גם אם התוצאות בפועל אינם לרוחנו, גם אם נניח כי מדובר בראייה שיש לה מה להוסיף בעומק, נדרשת עוד ועוד רוח אחרת כזו שבכוחה לעמוד בעזות מול חוצפתו של הממסד. דווקא עכשיו דרושה לנו עוד מהמשיחיות וכן, גם עוד מהתסכול. "נער ישראל – ואוהבהו".