עת לעשות

משל מפורסם מהבעל שם טוב הקדוש מספר על מלך ששלח את ילדיו הצעירים לציד ביער. הבילוי הסתבך והילדים תעו ואיבדו את הדרך. כשניסו למצוא חזרה את הדרך, רק תעו והסתבכו עוד ועוד במעמקי היער הסבוך. כשהבינו שאיבדו את הדרך התחילו לקרוא לעזרה, אבל איש לא ענה, כעבור תקופה ארוכה חשבו בדעתם שאולי הם שכחו את השפה שבה מדבר אביהם, ולכן החליטו לצעוק סתם ככה – בלי מילים.

ניצוצות ממשל עמוק זה שנאמר על תקיעת השופר, נוכל לקחת גם לאובדן הדרך שמובילה אל הגאולה. בטור הקודם, ביטאתי את תחושותיי על חשבון הנפש שאנחנו צריכים לעשות על הייאוש מהפעילות בשטח. אבל אי אפשר להתעלם מהשאלה הראשונה שצפה כאשר רוצים לעשות תשובה ולהאמין בשטח - מה עושים?

הדרך שבה הלכו רוב כוספי הגאולה, והמייחלים לבניין מלכות ישראל בעשרות השנים האחרונות, קצת הסתבכה ומצאנו את עצמנו אבודים בתוך היער, מתלבטים לאן ממשיכים מכאן, היכן הדרך ממשיכה מכאן.

כנראה שגם השופר שיבשר את הגאולה, כמו במשל, הוא שופר שקורא קריאה ללא מילים, קריאה שמבטאת את הרצון העמוק והפנימי שלנו. לפעמים נדמה שקריאה כזו – ללא מילים, ללא יעדים מוגדרים, מדדי ביצועים, היא חסרת תוחלת. אך מסתבר, שדווקא הקול הטבעי, העמוק והחודר אל הלב הוא שדרוש לנו. שופר הגאולה שיקרא למרד, הוא צעקה ללא מילים, צעקה שעניינה "עת לעשות לה'."

במה דברים אמורים? יש כאלו שנדמה להם שתכליתה של העשייה הוא ההישגים והתוצאות בשטח. כשמקימים מאחז – המטרה היא לראות יישוב פורח. שמטרתו של המאבק על המצב הביטחוני הוא התוצאות המעשיות, וכן הלאה.

כשקובעים מטרות אלו ליעדים, ברור שכאשר הדרך נחסמת, ומגיעים ימים שבהם הקמת יישובים חדשים נעשית לבלתי אפשרית, והשלטון רומס כל מי שחושב לפעול מחוץ לתחומי המושב שקבע – המסקנה תהיה שהעשייה בשטח אינה מועילה.

אנשי החזון אם כן יפנו לתחומי ההסברה, להפצת יהדות ולזירה התרבותית. אנשי המעש יעדיפו להשתלב מבפנים, ולאסוף פירורים מבעד לשולחן. כך או כך, זירת המאבק – בשטח. היכן שנבנה חזון מלכות ישראל, ננטשה, וגם החזון עצמו לאט לאט מתפוגג.

הסוד של השופר שיתקע לפני בוא הגאולה אומר כי אמנם יעדים אלו חשובים, אך הם משניים לעומת העיקר – קול השופר הקורא למרד, למהפכה שתתפשט ותתרחב בכל עם ישראל, ותעורר את הרצון לגאולה. שתמיר את הקיטורים, הפוסטים בפייסבוק, והטוקבקים המתבכיינים ברוח יהושע וכלב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

את הסוד הזה אפשר להעתיק לכל תחום. האם סיימנו את מלאכת המאבק על שלמות הארץ? ומה עם הארץ שנותרה הרבה לרשתה? מה עם שכם שלנו, ויריחו שלנו – שכחנו את זה? כיצד יהיה רצון בעם לשינוי ההנהגה אם הוא ישכח את החלום הזה, אם הוא לא יזכור בכלל מה הוא מפסיד תחת השלטון הזר הזה?

למה שלא נחזור ונחדש את הצעדות בכל רחבי הארץ שבנט ושקד רוצים למסור לאויבינו, נתקע שם יתד ונקים מאחזים? נכון, לכאורה, לא יצמחו שם יישובים לתפארת, לפחות לא לבינתיים. אבל אם נזכור שלא זו המטרה, נצמיח שם רוח חדשה של מהפכה, שאם נשכיל לנהל אותה בצורה מדויקת תתפשט ותסחוף אחריה רבים מהעם, ששכחו כבר את החזון.

וכן, גם לגבי המצב הביטחוני, ובעיית הגוי אשר בקרבנו. אם רק נשב בבית ונבכה, נתלונן על מחדליו של הצבא, או נכתוב על זה פוסטים בפייסבוק, הגוי אשר בקרבנו יעלה מעלה מעלה ואנחנו נרד מטה מטה.

כאשר אנחנו לא יוצאים לרחוב, לכל מקום שבו היה פיגוע. ומזכירים כיצד צריך להילחם בטרור על פי הוראת הרבי מלובביץ' (במכתב לרמטכ"ל בר לב), שרק "יראת העונש ופעולת תגמול בכוחם למנוע חבלנות", ומהו הפתרון השלם האמיתי – עידוד ההגירה, מה הפלא שאפילו במפלגת 'הבית היהודי' מעודדים עבודה ערבית כפתרון לטרור?

כמה צריך להכות על חטא על התרשלותנו בנושא הר הבית השנה. כמה בושה צריכה להציף את פנינו כשראינו איך המתפללים לאל לא יושיע, הופכים עולמות כדי שלא יתערבו ולו במאומה בפולחנם, ואנחנו... בושנו ונכלמנו להרים פנינו אליך... אילו רק היינו נאספים אז באותם ימים גם אנחנו  וצובאים על השערים, מתפללים ברחובות ולא מסכימים ללכת עד שיפתחו עבורנו את השערים. כמה יכולנו לשנות אז, כמה יכולנו לפעול.

נכון, בלי הסברה והפצה, לימוד התורה והטעמת פנימיות התורה לאחינו התועים, לא תהיה תועלת לכל המעשים האלו. מבלי שנוכל להסביר מדוע המדינה היהודית – מדינת התורה היא הדבר המתוק ביותר לכל יהודי, מעשינו יהיו לבטלה. אך מצד שני, ללא מצוות מעשיות אלו, מבלי שנצא לשטח, לא תהיה לתשובה הציבורית שום אחיזה.

אין זה סוד, הקב"ה לא זקוק לנו כדי שנביא את הגאולה. ובכל זאת הוא רצה את ליבנו. כשאומרים שהקב"ה רוצה את ליבנו, אין הכוונה שמדובר רק בכוונה בלבד ללא משמעות מעשית, ללא כובד האחריות לפעול בדרכי הטבע ולהשיג תוצאות. אך העיקר הוא השמעת קול השופר, לעורר את העם לצאת מהבית ולדרוש גאולה, לדרוש את ארץ ישראל השלמה, לדרוש את בית המקדש, לדרוש כבוד לאומי, את הלב הזה ה' מבקש.

אז איך העזנו בכלל לשאול 'אבל, מה יש לעשות?'. כל כך הרבה עבודה יש, כל כך הרבה מעשים, פשוטים וקטנים השווים לכל נפש שיחד מרכיבים מהפכה של ממש, שביחד ישמיעו את קול השופר, את קול המרד.

שתהיה שנה טובה ומתוקה. שנה של 'עת לעשות לה'.