בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן (תורה ו', ובליקו"מ תנינא תורה פ"ז) מובא שסוד כוונות חודש אלול הוא בבחינת "הנותן בים דרך" – שצריכין להאיר בחינת דרך בים.
מה העניין של "דרך"?
נתבונן רגע בתופעה נפוצה הטעונה הסבר. פעמים רבות קורה שאדם מוֹעד ומתעצבן שלא בצדק ומתחיל לצעוק בקול על מישהו, ואז, ברגע שהוא תופס את עצמו ששגה בזה ומתחרט בקרבו על כך, במקום לחזור בו ולהתפייס טבעו של אדם הוא להחריף עוד יותר את העצבים ולצעוק בקול רם עוד יותר מאשר בתחילה.
ולכאורה זו התנהגות תמוהה, שהרי אם לא נוח לך במה שעשית לפחות תסתפק במעט ומדוע אתה מוסיף ומעצים את אותם מעשים שאינם רצויים בעיניך? ואמנם כתשובה ראשונית לכך ניתן לענות שפשוט קשה לאדם להודות בטעות, והוא לא מוכן להרגיש אשם בכך, ולכן באופן אינסטינקטיבי הוא מצדיק את עצמו ומתבצר בדרך בה התחיל. זה אמנם נכון, אבל נמצא כאן ברקע משהו יותר עמוק, ויתכן שגם לזה רומזים כוונות אלול.
מה בכלל היחס שלנו אל כל המטרות שאנו מציבים לעצמנו בחיים? רובנו רוצים, שואפים ומתכווננים להגיע אל המטרה. העניין שלנו בחיים הוא להגיע, ולא "לצאת לדרך".
אותו אדם שכעס, כמו כל יהודי, בוודאי שלא רוצה להתעצבן שלא בצדק, ובעצם הרי הוא כמי שסימן לעצמו מטרה שלא לכעוס (גם אם הוא לא חשב על כך במפורש). לכן ברגע שהוא מעד וכעס הרי הוכח שהוא לא הגיע אל היעד, ואם ברגע זה הוא ישתדל להפחית את כעסו הרי שהוא יוצא לדרך שהיעד שלה הוא אות קלון עבורו, דרך שמוכיחה שהוא נכשל ולא הגיע אל יעדה, והוא לא יכול לשאת את זה.
לעומת זאת, כשאתה מציב לעצמך כמטרה – "לצאת לדרך שלא לכעוס", את זה אתה יכול לבצע גם בעיצומו של כעס. אין תנאים מוקדמים הנדרשים ליציאה לדרך. אתה יכול לצאת לדרך בכל עת ובכל מצב, זה תמיד אפשרי, זמין, וממילא גם מתבקש.
קמת בבוקר חצי שעה לאחר השעה המוקדמת שתכננת? נזכרת בברכת שים-שלום שלא כיוונת בכל התפילה? בזבזת את רוב הזמן שהיית יכול לנצל היום עבור לימוד תורה? נהגת הערב בחוסר רגישות כלפי האשה? התייחסת לא נכון לילד? צא לדרך. לצאת לדרך אתה תמיד יכול, וגם אם רק לקראת הסוף יצאת לדרך - זה לא עושה אותך במאומה פחות "יוצא לדרך". שים לך למטרה להיות אחד שיוצא לדרך לכוון בתפילה, יוצא לדרך לכבד את האשה, וכו'.
רובנו מלאי אכזבות, קטנות או גדולות, מעצמנו בעקבות יעדים שהצבנו לעצמנו, או שאחרים הציבו לנו, ולא הגענו אליהם. וכל התסכולים הקטנים הללו כ"כ מחלישים אותנו, ועושקים מאתנו הרבה מרץ, רעננות, אופטימיות ותקוה, שעשויים היו להיות מנת חלקנו בלעדי כל האכזבות, ושאנו באמת מסוגלים להם.
אם יסכים אדם לרופף את אחיזתו הלופתת בהגעה ליעדים, וישריש בקרבו את שינוי הכיוון, ויהיה מכוון תמיד רק לצאת לדרך, כמה כח זה יתן לו. רק כך אדם יכול להיות אחד שלא מוותר, שתמיד חוזר בתשובה, אחד שלא נחלש, שבכל עת עומדת לרשותו העוצמה לעשות את הבחירה הנכונה והנחושה, אחד שמסוגל להציב לעצמו גם דרכים ארוכות וגדולות. ובסופו של דבר, מי שבכל עת בוחר לצאת לדרך גם מגיע רחוק באותה הדרך.
וכשבאופן זה אדם משים על עצמו את עול עבודת ד', להיות עובד, לא דווקא מגיע, ומרגיש איך שזה נתון בידו ממש על אף כל מה שעובר ויעבור עליו, ולעולם לא יביט על עצמו כאחד שפספס את הרכבת, כמה צונחת פלאים הטרוניא שיש לו על עצמו. כמה הוא יכול להביט על עצמו בעין טובה, וממילא גם יוכל שלא לשפוך את התסכול שלו מעצמו על אחרים, ויוכל שלא להקפיד על מעידות של אחרים, אלא אדרבה - לעזור גם להם לצאת לדרך.
תודה 2 כ"ד אלול תשע"ז 01:38 יעקב
כמה נכון! 1 כ' אלול תשע"ז 18:58 מירה