שלוש הערות על "קייטנות המחבלים בבתי הכלא" בעקבות בריחת המחבלים:

התגובה האוטומטית של אנשי ימין לבריחה עסקה בהקשחת תנאי המחבלים בכלא, וב'קייטנה' לה הם זוכים. וזו טעות - אין ספק ששבס כארגון הרקוב בישראל (וישנה תחרות קשה) מנהל באופן גרוע את כליאת המחבלים, וגם כאן הנושא המרכזי הוא לא תנאי המחייה של המחבלים, אלא דווקא הכניעה וההתקפלות בכל מה שקשור ליכולתם של המחבלים להמשיך וליצור קשר עם חבריהם בארגוני הטרור, ולהמשיך את המלחמה בעם ישראל.

אלא שלדעתי אלו סימפטומים די מתבקשים כתוצאה ממציאות יסודית עקומה במאמר זה שלוש הערות או הצעות (מתוך רבות) בקצרה לשינוי משמעותי שנדרש כדי להפוך את כליאת המחבלים מבית ספר לפח"ע לכלי יעיל להשגת ביטחון והגנה על חיי היהודים.

[בהערת אגב, לכאורה הצעות לשינוי כאלו אינם רלוונטיות, הרי האפשרות שהם ייושמו אינה קיימת. על משקל דבריה של נעמי לכלותיה, גם אם מחר בבוקר ימונה ראש ממשלה נחוש לשנות את המצב, וגם אילו לא היו לו מניעות משפטיות, והיתה לו תמיכה של הממשלה - הטמעת שינויים יסודיים דורשים שינוי של כל המערכת, של כל התפיסות המוסריות. ולמרות זאת - יש חשיבות רבה בדיון התיאורטי כדי להרגיל לדפוסי חשיבה נכונים, להבין מהן הבעיות כדי שגם התיקונים הקלים שכן אולי אפשר לבצע יהיו בכיוון הנכון]

1. ממעצר "פושעים" למלחמה באויב

במובן העמוק ביותר, עצם ההתייחסות למחבלים כאל פשיעה שעניינה שפיטה בדיני ראיות מלמדת על עיוות חשיבתי יסודי.

לא מול "טרוריסטים" אנחנו עומדים, אנשים חסרי מוסר או ברברים שרוצחים בגלל שלא למדו מוסר והליכות, אלא מול עם-איוב שרואה במלחמתו "התנגדות" לגיטימית ומולו אנחנו במלחמה בלתי פוסקת. המחבל אינו איש עם עיוות מוסרי, שיש לשפוט אותו על מעשה מחפיר, אלא אויב, שיש להתייחס אליו כאל לוחם של האויב. אם זה נכון על כל מחבל בודאי נכון הדבר על אלו המשתייכים לארגוני הטרור. לכן הסיפור הוא לא ה"פשע" שביצע, והאם ביצע וכמה, לא "צדק" הוא המטרה במאבק במחבלים, אלא ביטחון, ושמירה על העם והארץ.

לכן במדינה יהודית אמתית מתוקנת מאסרם של המחבלים החברים בארגוני הטרור השונים והמלחמה בהם אסור שתהיה קשורה (במובן המגביל)לפעולת הטרור שאותה ביצע או תכנן לבצע. כל מחבל המשתייך לארגוני הטרור צריך להישפט למאסר ללא הגבלת זמן על בסיס הוכחה של זיקתו לארגון הטרור, ועד שחרורו לאחר שיתקבל הרושם כי הוא כבר אינו מהווה סיכון. (הסבר טכני: בשונה ממעצר מנהלי- כאן מוגש כתב אישום ברור- השתייכות לארגון טרור, שהעונש עליו הוא ללא הגבלת זמן.)

2. הפרדה מוחלטת בין אסירים "בטחוניים" לפליליים

במדינת ישראל כיום ישנו ארגון אחד - שב"ס האחראי גם על אסירים פליליים וגם על מחבלים (המוכנים אסירים ביטחוניים) בחלק מהמקרים באותו בית סוהר ותחת אותו מפקד ישנם אגפים כאלו וכאלו - זהו שכל עומק תפיסתי שרבות מהבעיות מההתנהלות של השב"ס מול המחבלים שחלקם נחשפו בתקשורת קשורות לכך.

למעשה, בכל המישורים מדובר בשני עולמות שונוים לחלוטין. אין זהות בין המחבלים לאסירים פליליים לא במניע, לא בדפוסי ההתנהגות לא בצורת ההתאגדות ולא בקשר בין השותפים לפשע וממילא לא בכלים היוצרים הרתעה, ובצורת הניהול הראויה של בתי הסוהר.

העובדה שארגון אחד מנסה לנהל את שני הדברים ועוד בלי הפרדה מובהקת בין התחומים אינה מאפשרת לו לטפל באמצעים הנכונים במחבלים הכלואים.

לדוגמא: בישיבה שנערכה השבוע בכנסת הצהירה נציבת שב"ס שלא תוותר על הנושא השיקומי של האסירים בבתי הכלא.

שיקום אסירים הוא דבר הכרחי באסירים פליליים כמעט ואין תועלת במעצר אם הוא לא מלווה בהליך שיקומי, (בשב"ס למרבה הצער זה לא קיים כמעט בכלל) לעומת זאת אסור לחשוב בדפוס כזה לגבי מחבלים: אי אפשר "לשקם" אסירים אידאולוגיים. להפך, ככל ש"ישוקמו" כביכול כך יהפכו לסיכון גדול יותר. אסירים אידאולוגיים כמו מחבלים אפשר להביס או להרתיע.

גם ניהול בתי הסוהר צריך להיות שונה לחלוטין בעוד שעבור אסירים פליליים על פי רוב מטרת המעצר היא ענישה שמטרתה שינוי, השגת השקט בבתי הסוהר משרתת את מטרת המעצר.

לעומת זאת מעצר אסירים ביטחוניים צריך להיות מכוון על פי האינטרס של מחוץ לבית הסוהר. ואסור בשום פנים ואופן שינוהל על ידי האינטרסים של מערכת הכליאה.

אלו רק שני דוגמאות, שמטרתם להסביר את העיקרון - חגיגות המחבלים נובעות מכשל איום שבו מעצרם מנוהל על ידי ארגון אחד המנהל אסירים פליליים וביטחוניים.

במצב מתוקן צריכה להיות הפרדה מוחלטת, כשמעצרם של האסירים הביטחוניים מנוהל על ידי ארגון אחר הכפוף לצבא או למשרד הביטחון, ומשלב את המשימה של ניהול העצורים עם ראיה ביטחונית כוללת.

3. לצמצם דרסטית את מספר המחבלים הכלואים -

המחבלים הכלואים מהווים כיום הגורם הכי מאחד אצל אויבינו ה'פלסטינים', למעשה כמעט לכל משפחה ישנו בן משפחה קרוב אסיר או אסיר משוחרר, ולכן נושא האסירים מהווה תמיד גורם לאי יציבות ולהבערת השטח. ומתחזק את האינטרס לייצר פיגועים על מנת לשחרר את החברים וקרובי המשפחה, במובנים רבים המחבלים הכלואים מהווים נטל, גם אם הכרחי.

לכן השאיפה צריכה להיות להקטין בהרבה את מספר המחבלים הכלואים, וזאת בשני כיוונים: הכיוון הראשון והמתבקש ממילא הוא עונש מוות למחבלים הכלואים בעברות רצח או ניסיון רצח (כשצריך למצוא את המסלול לקיים הליך מהר והחלטי, כדי למנוע השגת המטרה ההפוכה).

בכיוון השני על ידי המרת עונש מאסר בגירוש לצמיתות מהארץ, לכל האסירים בעבירות בטחוניות אחרות, או החברים בארגוני הטרור לאחר ריצוי אחוז מסוים מתקופת המאסר ובכפוף לאישור ועדה ביטחונית השוללת קיום מסוכנות להמשך פעילות חבלנית מעבר לגבול.

מעבר לרווח של גירוש המעורבים בטרור, עצם קיומה של אפשרות להמרת עונש המאסר בגירוש שמשמעותו כניעה, מאפשר תהליך של התקפלות אישית של המחבל בתוך כותלי הכלא.