רעב. צמא. קימה באישון לילה לאכול. שינה מרובה. כל אלו ועוד עולים במחשבתנו כאשר אנו נזכרים שצום עומד לפנינו... אולם, עלינו לזכור כי עיקרו של הצום הוא התשובה ופשפוש במעשינו. ואלו דברי הרמב"ם (הלכות תענית, פ"ה ה"א):
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם"
שמעתם פעם מה אירע בי"ז בתמוז? למה כל הדיאטה הזו? חז"ל מלמדים שחמישה דברים אירעו בו: א. נשתברו הלוחות הראשונות ברדת משה מן ההר ובראותו את העגל והמחולות. ב. בטל התמיד בעקבות מצב עגום בו הכהנים לא מצאו כבשים להקריב. ג. הובקעה העיר בחורבן בית שני. ד. שרף אפוסטומוס הרשע את התורה. ה. הועמד צלם בהיכל.
בהחלט כואב. לא שווה יום של מחשבה?
טוב, אז תכל'ס כמה הלכות הנוגעות ליום:
א. אדם חולה, אפילו שאין בו סכנה – פטור מלהתענות. עוברות ומניקות: לספרדים – אינן מתענות כלל אף כשאינן מצטערות. לאשכנזים – אף שאינן חייבות להתענות, נהגו להחמיר כשאינן חלשות.
ב. תענית זו מותרת ברחיצה ובנעילת הסנדל, אך לאדם בריא, אם בעל נפש הוא, יחמיר ברחיצה וסיכה.
ג. ניתן לקום לפני עלות השחר על מנת לאכול, ובלבד שיתנה קודם השינה שיאכל לאחר הקימה, היינו – שלא מקבל עליו את התענית עד עלות השחר (אף אם ישן), אך אם לא התנה – נוהגים איסור. ויש מתירים לשתות אפילו לא התנה. ולפי הזוהר גם אם התנה – אסור באכילה (אך שתיה – מותרת).
ד. בתפילה מנחה – קורים "ויחל", אך לא מפטירים. אם מתפללים מנחה בזמן מנחה קטנה – הכהנים עולים לדוכן.
ה. מתי אומרים "עננו"? יש בדבר שלושה מנהגים: מנהג האשכנזים – הש"ץ אומרו בשחרית ובמנחה אחר ברכת "גואל ישראל" ואילו הציבור אומרו ב"שומע תפילה" במנחה בלבד, ומנהג הספרדים – שגם הציבור אומרו בשחרית. אמנם, אם שכח לאומרו, אפילו רק הזכיר שם השם של "שומע תפילה" – אין לו לחזור אלא יאמרו לאחר התפילה לפני "יהיו לרצון".
ואל דאגה, הזמן עובר אוטוטו והעוגה יוצאת מהתנור. תיכף כבר נשכח לגמרי שהיה פעם בית מקדש, המרק עוף טעים יותר מקרבן שלמים, לא?
