והאמת והשלום אהבו
ישעיהו מתנבא על בניין ירושלים ואומר: "הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים: וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ". בהמשך אומר ישעיהו: "וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י ה֑' וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ" (ישעיהו נד). המעבר מבניין פיזי לבניין על ידי בנים, הוא כנראה המקור לדרשת חכמים שנמצאת בסוף מסכת ברכות ובסוף מסכת כריתות ובכמה מדרשים: "אל תקרי בנייך אלא בוניך". שהבנים והבנות שלומדים תורה ולומדים לדעת את ה' - הם הכי בניין של ירושלים.
הגמרא במסכת בבא בתרא (עה ע"א) מספרת על מחלוקת בין חכמים ובין המלאכים בעניין הפירוש לפסוק "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹּד שִׁמְשׁוֹתַיִךְ" (ישעיה נד). וכך אומרת הגמרא: "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פְּלִיגִי תְּרֵי מַלְאֲכֵי בִרְקִיעָא - גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל, וְאָמְרֵי לַהּ תְּרֵי אַמּוֹרָאִי בַמַּעְרָבָא וּמַאן אִינוּן? יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה. חַד אָמַר, דְּ'שׁוֹהַם', וְחַד אָמַר, דְּ'יָשְׁפֶּה'. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לַהֲוֵי כְּדִין וּכְדִין".
יש מחלוקת בפירוש זה בין שני מלאכים, מיכאל וגבריאל, ויש אומרים שזו מחלוקת בין שני תלמידי חכמים, יהודה וחזקיה בני רבי חייא. המחלוקת היא בשאלה האם מדובר באבני שוהם או באבני ישפה. והקב"ה החליט "לַהֲוֵי כְּדִין וּכְדִין", לעשות ביניהם שלום ויהיו גם אבני שהם וגם אבני ישפה. לכן הם נקראים כַּדְכֹּד - כְּדִין וּכְדִין (ואע"פ שישעיהו קדם ליהודה וחזקיה בני רבי חייא שנים רבות, תורתם ניתנה כבר מסיני ועליה הוא אמר את נבואתו).
הסביר המהר"ל (נצח ישראל נא) כי מיכאל הוא שר שממונה על הטוב והחסד וגבריאל ממונה על הדין והגבורה, וכל אחד מהם אומר שאבניה של ירושלים היא לפי מידותיו. הסיבה שהקב"ה אומר שיהיו גם אבני שהם וגם אבני ישפה, כי ירושלים משלבת בתוכה גם חסד וגם דין. כך הפסוק (ישעיהו א כז) אומר: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה", גם משפט שהוא דין וגם צדקה שהיא רחמים.
בנביאים אנו רואים שירושלים היא עיר שמחברת את החסד ואת הדין. כך אנו לומדים מנבואת זכריה שירושלים היא עיר האמת: "כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' שַׁ֚בְתִּי אֶל־צִיּ֔וֹן וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּת֣וֹךְ יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְנִקְרְאָ֤ה יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר־הָֽאֱמֶ֔ת וְהַר־ה֥' צְבָא֖וֹת הַ֥ר הַקֹּֽדֶשׁ" (ח ג). ומתהילים אנו לומדים שהיא עיר השלום: "שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלִָ֑ם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ: יְהִֽי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ" (קכב). ובאמת זה תפקידה של ירושלים - לחבר בין כל הכוחות כולם.
על השילוב שיש בירושלים נאמר במזמור זה בתהילים כי היא עיר שמחברת את כל השבטים. "עֹ֭מְדוֹת הָי֣וּ רַגְלֵ֑ינוּ בִּ֝שְׁעָרַ֗יִךְ יְרוּשָׁלִָֽם: יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו: שֶׁשָּׁ֨ם עָל֢וּ שְׁבָטִ֡ים שִׁבְטֵי־יָ֭הּ עֵד֣וּת לְיִשְׂרָאֵ֑ל לְ֝הֹד֗וֹת לְשֵׁ֣ם הֽ'". והיא גם העיר שמעמידה את המשפט והאמת. "כִּ֤י שָׁ֨מָּה׀ יָשְׁב֣וּ כִסְא֣וֹת לְמִשְׁפָּ֑ט כִּ֝סְא֗וֹת לְבֵ֣ית דָּוִֽיד".
כך היה דוד המלך משלב חסד ודין: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב פרק ח טו). שואלת הגמרא: "וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וּצְדָקָה - אֵין מִשְׁפָּט?! אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּצּוּעַ". דהיינו פשרה בין בעלי הדין.
בפירוש נוסף אומרת הגמרא: "דָּן אֶת הַדִּין זִכָּה אֶת הַזַּכַּאי וְחִיֵּב אֶת הַחַיָּב, וְרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב עָנִי מָמוֹן, וְשִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה. מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, 'וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ', מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ".
בפירוש שלישי אומרת הגמרא שכל משפט הוא צדקה אמיתית. "רַבִּי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלֵּם לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, זֶהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, מִשְׁפָּט לָזֶה וּצְדָקָה לָזֶה, מִשְׁפָּט לָזֶה, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹנוֹ, וּצְדָקָה לָזֶה, שֶׁהוֹצִיא גְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ". (סנהדרין ו ע"א).
גם בשמה של ירושלים מוצאים את הצד המאחד שלה. אברהם קורא לה על שם היראה, ועל שם המפגש שיש בה עם ה' "שער השמים", ועל כן שם נבנה בית המקדש, "אין זה כי אם בית בית אלוקים". ויש בירושלים הצד שמאחד את האנשים, כשם שהתאחדו האבנים תחת ראשו של יעקב.
כוחה המאחד של ירושלים מתחיל בעם ישראל. רואים אותו בספר שמואל (ב פרק ה) שם כתוב כי דוד מולך "בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה". המעבר ממלכות בחברון למלכות בירושלים הוא ההבדל בין מלכות על שבט יהודה לבד ובין מלכות על כל ישראל ויהודה. וכשהוא מולך על כולם הוא זוכה להיכנס בשערי ירושלים "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד".
הרד"ק במקום מדייק כי בספר שמואל לא מתואר הסיפור של האחדות, ולכן כאן כתוב "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם". לעומת זאת בספר דברי הימים, מתוארת האחדות יותר בפירוט, ושם כתוב: "וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם" (דברי הימים א פרק יא). שם כתוב: "וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לֵאמֹר הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ: גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל". אחרי הגעתם דוד כורת להם "בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' בְּיַד שְׁמוּאֵל". לכן הפסוק אומר שכל ישראל הולכים עם דוד ולא רק אנשיו.
כך היה גם בימינו. במלחמת העצמאות, כאשר היינו מפולגים, הפסדנו את ירושלים המזרחית למרות שגרו בה למעלה מאלף יהודים. מחלוקת בין ההגנה, האצ"ל ולח"י פילגו את המערכה, כל פלג נלחם משער אחר, ועבדאללה א-תל הצליח לגרש את יהודי ירושלים. במכתבו לעבדאללה מלך ירדן הוא כותב כי הרובע היהודי בירושלים נהרס ולא ייבנה עוד לעולם.
במלחמת ששת הימים, שבה היינו מאוחדים, נכבשה ירושלים בניסי ניסים. לא רצינו להילחם ולכבוש את ירושלים, אבל חוסיין בטיפשותו נכנס למלחמה אחרי שמצרים כבר הפסידה את המערכה, הכול בגלל שה' הקשה את רוחו ואימץ את לבבו כמו שעשה לסיחון מלך האמורי.
כוחה המאחד של ירושלים פועל גם על העולם. כך אומר ישעיהו הנביא: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". כן אומר צפניה הנביא בנבואה על ירושלים: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). וכן אנו מתפללים ואומרים: "וְיֵעָשֹוּ כֻּלָם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".
אחת התופעות המדהימות של הפיכת כלי נשק לכלי עבודה התרחשה בדורנו. בתחילה התרקם בין המעצמות הסכם סאל"ט-1 הוא החל ב-1967 (תשכ"ז) ונחתם ב-1972 ובמסגרתו פורקו חלק מהטילים של שתי המעצמות. אחר כך נחתם הסכם סאל"ט-2 ב-1979 ובו התחייבו המעצמות לפרק עוד כלי נשק. אחר כך נחתמה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי שנקראה סטארט-1 והייתה הסכם בקרת נשק הגדול והמורכב ביותר בהיסטוריה. יישומה הסופי נקבע לבסוף ב-2001 והסתיים בהסרת כ-80% מכלל כלי הנשק הגרעיניים האסטרטגיים שהיו בעולם עד לאותה עת. האמנה נחתמה על ידי ג'ורג בוש האב ומיכאיל גורבצ'וב.
כל השיחות הללו וההחלטות שהתקבלו משקפות מהלך אדיר שעוברת האנושות, ממצב של עוינות וייצור כלי נשק להשמדה המונית למצב שבו מדינה מאמינה בחברתה ועוזרת לה בשעת משבר. על ההסכם הזה אמר הרבי מחב"ד כי הוא תחילת מימוש הנבואה שנאמרה בישעיהו (ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". כל הדברים הללו נעשים על ידי רוחו של משיח, שאע"פ שלא נתגלה עדיין אבל רוחו פועלת על נפשם של כל תושבי תבל (משיחות ליל ה’ פ’ תולדות, אדר”ח כסלו, וש”פ תולדות, ב’ כסלו ה’תשנ”ב).
הפעולה הזו מתרחשת על ידי הקב"ה שנותן בלב המלכים דאומות העולם רוח פיוס ושלום. "לב מלכים ושרים ביד ה". להחליט ולהכריז יחדיו על דבר המעמד ומצב ד"וכתתו חרבותם לאתים". "וכיון שבימים אלו מחליטים ומכריזים ראשי מדינות בעולם ע"ד צמצום וביטול כלי נשק וההוספה בהעינינים הדרושים לקיום כלכלת המדינה והעולם כולו – תוכן היעוד 'וכתתו חרבותם לאתים', שבירת כלי המלחמה לעשות מהם כלים לעבודת האדמה, 'ארץ ממנה יצא לחם' – הרי זה סימן ברור על התחלת קיומו של יעוד זה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו" (שיחת פרשת משפטים תשנ"ב).
חשוב מאוד לזכור שכל רוח הפיוס והשלום הזאת מתחילה בשנה שבה שוחררה ירושלים, וזה בדיוק תפקידה הרוחני, להשפיע טוב ואור וברכה על הנפש של האנושות.
בעניין הכוח המיוחד של ירושלים ראוי להזכיר את האמור במדרש תהלים (מזמור פז): "אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן, עתיד הקב"ה להביא לסיני ולתבור ולכרמל, וליתן ירושלים בראשן, שנאמר (ישעיה ב, ב) נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים". שמעתי מהרה"ג נחום רבינוביץ זצוק"ל פירוש שיש מעלה בהר המוריה יותר מאשר בשלוש ההרים הללו.
כידוע, בהר סיני ניתנה תורה לישראל. משמעות הנבואה שנאמרה לישעיהו ומיכה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" היא שבהר המוריה עתידה להינתן תורה לישראל פעם שנייה ביתר שאת. אלא שבשונה מהר סיני, ששם ירדה שנאה לאומות העולם, כאן בהר המוריה ינהרו אליו כל הגויים לקבל תורה.
עוד מעלות רבות יהיו למעמד קבלת התורה שבציון, ואחת מהן שלא יצטרכו לכפות עלינו הר כגיגית כמו שהיה בהר סיני. כאמור בירמיהו (לא לא). והכול יהיה באהבה גמורה. כפי שפירש רש"י בפירושו על הפסוק "יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן" (שיר השירים פרק א ב): ועתיד ה' להחזירם לאותה אהבה ויתירה ממנה בירושלים, ושם יחזור ויתגלה עליהם ויתן להם תורה ויגלה להם את סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. ומחלים פניו לקיים דברו וזהו: 'יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן'".
בחינה נוספת של הר המוריה שהוא מעל הר תבור היא, ששם נלחמו ברק ודבורה ביבין מלך כנען שישב בחצור. דבורה מדגישה בשירתה את השבטים שלא השתתפו במלחמה ואת השבטים שהיו בני תורה וחרפו את נפשם במלחמה למען אחיהם.
"מִנִּ֣י מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים, וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר". ממכיר בן מנשה באו מחוקקים לעזור לברק ולדבורה במלחמה. "סופרים וחכמים" (אברבנל שופטים ה יד). "תלמידי חכמים" (אלשיך שופטים ה' יד). "גדולי תורה ראשי ישיבות" (העמק דבר דברים פרק ג). משבט זבולון באו אלה ש"מֹשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט סֹפֵֽר". עליהם נאמר במדרש (במדבר רבה ג) שהיו "בני תורה". וכן הביא רש"י בפירושו לתורה "לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה" (במדבר ג לח).
גם שרי התורה שבדרך כלל היו מסייעים לברק ולדבורה בלימוד חוק משפט מוסרים נפשם במלחמה. "וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה וְיִשָּׂשכָר֙ כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו" – "שרים שביששכר הם סנהדראות עוסקין בתורה יודעי בינה לעתים. הם תמיד עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט". עכשיו הם באו להילחם בברק ש"בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו". ירושלים יותר מהר תבור, שהיא מחברת את כל כלל ישראל ולא רק את חלקם (רש"י שם).
כן יש בירושלים צד שהוא יותר גם מהר הכרמל. שעניינו של הר הכרמל הוא פרסום וקידוש ה' ענק. בשעה שאחאב ואיזבל מסיתים את ישראל לעבוד את הבעל, נאלץ אליהו הנביא לאסוף את נביאי הבעל והאשרה להר הכרמל ביחד עם כל ישראל (מלכים א פרק יח).
אחרי שמתברר השקר של נביאי העבודה זרה שלא מצליחים להוריד גשמים, מרפא אליהו את מזבח ה' ההרוס, ובשם כל עם ישראל הוא בונה מזבח עם 12 אבנים כנגד השבטים, ומתפלל "עֲנֵ֤נִי ה֙' עֲנֵ֔נִי וְיֵֽדְעוּ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה כִּֽי־אַתָּ֥ה ה֖' הָאֱלֹהִ֑ים וְאַתָּ֛ה הֲסִבֹּ֥תָ אֶת־לִבָּ֖ם אֲחֹרַנִּֽית". האש יורדת מהשמים "וַיַּרְא֙ כָּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה֙' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה֖' ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים" (מלכים א יח לט). מדובר בקידוש ה' עצום. עם שלם חוזר בתשובה ושוחט את נביאי הבעל והאשרה שהטעו אותו כל השנים.
המעמד הזה קורה בירושלים ביתר שאת מאשר בהר הכרמל. שבירושלים היו עולים כל ישראל לרגל שלוש פעמים בשנה ומקבלים יראת שמים גדולה, ולא רק כהוראת שעה. שנאמר: (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (ועיין תוספות בבא בתרא כא ע"א).
מלבד כל המעלות של ירושלים, יש צד בירושלים שמכרית את כוחות הרשע העולמיים. לכן נקרא שמו "הר המוריה" - שיצא ממנו מורא לאומות העולם – "ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם" (תענית טז. ורש"י שם). שמעתי מהרב נבנצאל שליט"א כי מעיון בפסוקים רואים שמלחמת עמלק הראשונה התרחשה בכ"ח באייר, שבה שוחררה ירושלים. כל עניין עמלק הוא להכרית את שם ה' ואת כיסא ה', ועל ירושלים נאמר ששמה הוא שם ה'. "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה" (יחזקאל מח לה). ירושלים גם נקראת כיסא ה' "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיה ג יז). אם כן, מלחמה גדולה יש לכוחות של עמלק בבניין ירושלים.
ומנין לנו שהמלחמה בעמלק הייתה בכ"ח באייר? מכך שבט"ו אייר היו ישראל במדבר סין: "וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות טז א'). אנו גם יודעים שא' בסיוון באותה שנה היה ביום ראשון (שבת פו ע"ב). לפי זה, ט"ו באייר היה בשבת שבועיים קודם לכן (רש"י שמות טז א). בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י שאחריו "לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה" והוא כ"א באייר. בשבת, כ"ב באייר, יוצאים אנשים ללקט מן (שמות טז כח).
ביום ראשון שאחריו משה מצטווה לשים צנצנת מן. ביום שני הם יוצאים לדפקה אח"כ לאלוש אח"כ לרפידים (במדבר לג יב-יד). הזמן הקצר ביותר שבני ישראל שהו במקום אחד היה "מערב עד בוקר" (במדבר ט טו-כג). אם ביום שני, כ"ד באייר, נסעו בני ישראל ממדבר סין ולנו בערב בדפקה, הרי שבכ"ו בבוקר נסעו מאלוש והגיעו לרפידים בליל כ"ז באייר. בבוקר הם מתלוננים על המים, ומשה הולך לחורב ומכה בסלע להוציא מים, הם מתלוננים "היש ה' בקרבנו אם אין", נענשים ומגיע עמלק. "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם" (יז ח).
לפי זה יוצא שבכ"ח באייר, ביום שישי, הייתה מלחמת עמלק. יהושע נלחם ומשה מתפלל ומעמיד את השמש "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (רש"י שם), כדי לסיים את המלחמה באותו יום שלא תגלוש לשבת. ומגלגלים זכות ליום זכאי.
מהסיבה הזאת התנגדו בני המן לבניין ירושלים בימי עזרא ונחמיה, ומאותה סיבה התנגדו הטורקים לבניין בתים בירושלים על ידי יהודים. לכן זה לא מקרי שדווקא בכ"ח באייר תרצ"ט פרסמו הבריטים את הספר הלבן השלישי ובו הגבלות חמורות על היישוב היהודי בארץ ישראל.
באורח פלא, בכ"ח באייר תשכ"ב תלו את אדולף אייכמן, זרעו המובהק של עמלק, ביום הזה שוחררה ירושלים בשנת תשכ"ז, וביום הזה בשנת תשס"ב הסתיים מבצע "חומת מגן", מבצע שביטל למעשה את הסכמי אוסלו שנתנו את יהודה ושומרון לערבים ומנעו מיהודים להתיישב בכל רחבי הארץ. ב"חומת מגן" הצליחה ישראל למוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, נוטרל כוח שלטונה של הרשות הפלסטינית והשליטה ביהודה ושומרון חזרה לישראל.
במלחמה זו שבה שוחררה ירושלים, השתחררו חברון, שכם, בית לחם, מערת המכפלה וכל נחלת האבות ביהודה ושומרון. על אופן הירושה של הארץ למדנו מרחל אמנו שה' הבטיח לה בתחילה מנעי קולך מבכי "ושבו מארץ אויב". ואחר כך הוא אומר לה ויש תקווה לאחריתך "ושבו בנים לגבולם". שהשיבה הראשונה לא תהיה לגבולנו, אלא רק מארץ אויב, ואחר כך נשוב לגבולנו.
ובאמת כך היה. בתחילה, בגבולות החלוקה, קיבלנו מעט מאוד מארץ ישראל. רובה הגדולה נשאר על פי ההסכם בידי הערבים. הערבים לא הסכימו להחלטת האו"ם ופתחו במלחמה, ובסופה קיבלנו עוד חלקים בארץ ישראל. במלחמת ששת הימים קיבלנו את יהודה ושומרון וחברון וירושלים המזרחית ועוד. כך זה כתוב בחזקוני על בראשית (כח יג) שאמר ה' ליעקב "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתנה לזרעך". ומאי רבותא, הרי המקום שהוא שוכב עליו הוא קטן? על כן צריך לפרש כי "ע"י שאתן לך מעט קרקע משם תפרוץ בכל הרוחות ותכבוש כל סביבותיך. משל כמו שהיו עושים מלכים לפרשים חשובים שנותנים להם מעט קרקע והם הולכים וכובשים בגבורתם כל סביבותם". על זה נאמר חכם עדיף מנביא.
כך אנו רואים היום שכל הארצות שהן הארצות שה' הבטיח לאברהם אבינו הולכות וקורסות. אם זה סוריה, שנמצאת כבר 10 שנים במלחמה שמפרקת אותם והורסת את ארצם; אם זה לבנון, שהייתה מדינה עשירה ומתקדמת – "שווייץ של המזרח התיכון" – והיום השתלט עליה החיזבאללה והפך את לבנון לגיהינום עלי אדמות. התיירות פשטה רגל. הבנקים נבזזו על ידי מנהלים מושחתים. לפני חודש הוכרזה לבנון ל"פושטת רגל". אין חשמל, אין מים, אין תעשייה, התושבים רעבים ומתפרעים, שורפים בנקים, מנפצים חלונות ראווה ומשתוללים. כך עירק, כך ירדן, שלא לדבר על הערבים ביהודה שומרון ועזה שרובם באבטלה והשאר חיים מצדקה. מתקיים בהם "ושממו עליה אויבכם היושבים בה".
בברכת "ברוך שאמר" אנחנו מברכים ואומרים "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶֹה. בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם". הגמרא במסכת ברכות (נז ע"ב) אומרת שכאשר רואים שה' מקיים את הנבואה על חורבן בבל מברכים "בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם אוֹמֵר וְעֹשֶֹה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם". ובאמת מה ההבדל בין חורבן בבל לכל שאר הנבואות שנכתבו ומתקיימות? לכאורה על כל נבואה שאנחנו רואים כי היא מתקיימת צריך לברך כך. אבל לא ראיתי מפורש כך בשום פוסק, ולכן כשאדם רואה נבואה מתקיימת צריך לשיר ולהודות ולברך לה' במילים אלו בלי שם ומלכות.
כשדוד מכין את הזהב והכסף לבית המקדש הוא אומר "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (דה"א כט). והגמרא מביאה "מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, 'לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה' - זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. 'וְהַגְּבוּרָה' - זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. 'וְהַתִּפְאֶרֶת' - זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. 'וְהַנֵּצַח' - זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. 'וְהַהוֹד' - זוֹ בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (ברכות נח).
הסביר הרב קוק כי את ירושלים כובשים במלחמה, לכן היא נקראת נצח – על שם הניצחון. אבל בית המקדש צריך להיבנות מתוך שלום. מתוך ההוד הגדול שיהיה עליו "כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרא בשם ד' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת הקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל".
"אם כן בית המקדש, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כי אם בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ד' בהר ציון, על פי תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו" (עולת ראיה א,רלג, על פי עין איה ברכות ט,שיד). ויהי רצון שנזכה לראות את ההוד, זה בית המקדש, במהרה בימינו אמן.
סיפורים
וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם
סיפר הרב מיכה הלוי: פעם נסעתי עם הרב זצ"ל למקום כלשהו. זה היה בתקופת החגים העמוסה והדרך הייתה פקוקה מאוד. הנהג לא היה הנהג הרגיל של הרב, והוא היה מאוד לחוץ ועצבני שמא לא נגיע בזמן למקום שאליו אנחנו נוסעים. אמר לו הרב: אתה לא צריך להתעצבן, אתה צריך לשמוח ממה שקורה פה.
הנהג שאל מופתע על מה יש לשמוח, והרב הסביר לו בנחת: אתה יודע איזו שממה הייתה בירושלים מאות בשנים? התקיימה בה נבואת ירמיהו: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ" (איכה א ד).
אנחנו צריכים לשמוח היום שהדרכים לא שוממות אלא הומות אדם. כדכתיב: "מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב). מששמע הנהג את דברי הרב, הפסיק לכעוס והחל להקשיב לנגינות ולהרבות שמחה.
מאיר פנים בתורה
יהודי נשוא פנים, שהגיע לתפילה בבית הכנסת אבוהב בצפת, סיפר כי הוא עלה לאחרונה לארץ ישראל, וב"ה כל בני משפחתו שומרים תורה ומצוות, כולם אנשי חסד מתוך שמחה - והכול בזכותו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.
כשראה שהנוכחים כמהים לשמוע הכיצד קרה הדבר, סיפר אותו אדם כי בצעירותו של אביו, מלכיאל, חשקה נפשו בתורה והוא ביקש ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. צעדיו הראשונים בישיבה היו קשים מאוד, כיוון שלא היה בקיא כל כך בעברית ובארמית ובדרך לימוד הגמרא, והדברים הגיעו לכך שלפעמים לא הבין מה שאל אותו הרב ומה שאלו החברים.
באחד הימים, תוך כדי שהוא מתקשה בלימודו, העיר לו אחד התלמידים הבוגרים: אין לך מספיק חכמה בשביל ללמוד גמרא, חבל שאתה מבזבז את ימיך בלימוד במקום שאתה לא מבין. מוטב שתצא לעבוד וכך תלמד מקצוע שתוכל לפרנס בו את בני ביתך.
הבחור שמע את הדברים ובלבו הסכים איתם, שהרי הוא לא מבין את מה שמלמדים בישיבה וכנראה שאין הוא ראוי ללמוד תורה. למחרת הלך לחפש עבודה, וכיוון שהיה צעיר ולא מנוסה העבודה הייתה לו קשה מאוד. כך עבד כמה וכמה שעות עד שכשל כוחו ויצא מעט לפוש ולהצטער על מר גורלו.
תוך כדי שהוא שקוע במחשבות של צער, והנה בא לפניו מרן הרב אליהו זצוק"ל, שבאותה עת היה גם הוא תלמיד ב"פורת יוסף". הרב האיר לו פנים ואמר שהוא שמח לראותו, שכן כיוון שלא מצא אותו בישיבה הוא יצא לחפש אותו, לשאול מדוע נפקד מקומו. השיב אותו אדם לרב ואמר כי הוא לא מבין את הגמרא, וחבל שיבזבז את זמנו בלימוד התורה, לכן החליט לצאת לעבוד.
אמר לו הרב אליהו: חס ושלום. אתה בחור חכם ופיקח, אלא שלא הסבירו לך מספיק טוב. נלמד יחד תורה ותראה שאתה חכם ומבין היטב את הלימוד. כך משכו הרב במילים והביאו לבית המדרש. כשהגיעו לבית המדרש ראה אותם חכם יהודא צדקה עליו השלום, לימים ראש ישיבת "פורת יוסף", והוא השלים וחיזק את דברי הרב ואמר לו כי הוא יכול ללמוד, ואם ילמד ביחד עם חכם מרדכי בוודאי ידע את הגמרא על בוריה. כששמע מלכיאל הצעיר את דברי שניהם, התרצה ונאות לחזור ללמוד.
ישבו מלכיאל והרב אליהו ללמוד ביחד את הגמרא, והנה הגמרא מובנת ומאירה פנים ותענוג להגות בה. כך קיבל ביטחון בלימוד התורה עד שכעבור זמן לא רב כבר היה לומד כבקיא ורגיל גם עם אחרים וגדל והתעלה בתורה.
סיים בנו ואמר: עכשיו אתם מבינים? כל מה שזכיתי לגדול בבית של תורה וכל מה שזכיתי ללמוד בעצמי, כל מה שזכיתי לעלות לארץ ישראל וכל מה שזכו בניי לגדול בתורה - הכול בזכות מרן הרב אליהו שקירב את אבי בשעת משבר והשקיע בו מזמנו ומחכמתו ואהבתו והחזירו לבית המדרש.
(מתוך כרך ט' מסדרת "אביהם של ישראל" שיצא לאור בקרוב)
פגשנו ושמענו מאות אנשים שחזרו בתשובה והתחזקו מהסיפורים על הרב אליהו זצוק"ל. אנו עורכים כעת את הספר התשיעי. מי שיש לו סיפורים על מרן הרב אליהו זצוק"ל שטרם סופרו, או שיש לו תמונות על הרב אליהו זצוק"ל, מתבקש בכל לשון של בקשה לשלוח למייל [email protected] או להתקשר לטלפון 0506233956. וזכות הרבים תלויה בו.
מובאות
הגמרא אומרת שכאשר רואים שה' מקיים את הנבואה על חורבן בבל מברכים "בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם אוֹמֵר וְעֹשֶֹה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם". ולכן כשאדם רואה נבואה מתקיימת צריך לשיר ולהודות ולברך לה' במילים אלו בלי שם ומלכות
את ירושלים צריכים לכבוש במלחמה. אבל בית המקדש צריך להיבנות מתוך שלום. מתוך ההוד הגדול שיהיה עליו
תשובה כהלכה
תפילה לאבא. שאלה: הרבה פעמים קשה לי להתפלל ולבקש מבורא עולם. הרי אם הוא החליט שכך יהיה, כנראה זה מה שנכון ומה שהוא רוצה. אז למה שאני, הקטנה, אבקש ממנו שיפסיק או שישנה? האם אני צריכה לשנות את המחשבה שלי ולהתפלל בכל זאת על מה שאני רוצה שיהיה?
תשובה: בעיקרון אתה צודקת. אבל ה' הוא כמו אבא שאוהב אותנו ומתחשב ברצונות שלנו, ולא עוד, אלא שלפעמים הוא רוצה להשפיע עלינו טוב. אבל אם לא נתעורר להבין את חשיבותו ולא נתפלל - לא נדע להעריך אותו כשהוא יגיע. לכן לא יצאו ישראל ממצרים אלא רק כשצעקו. רק אז היה אפשר להוציא אותם, כי הם שותפים ברצונם. אם לא היו מתפללים ומעוררים את הרצון והקב"ה היה מוציאם - היו חוזרים למצרים ולא היה אפשר לעצור אותם. לכן ה' חיכה עד שיתגבר הרצון ויתפללו מעומק הלב ואחר כך גאלם. וכך גם היום.
