שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ, עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ
הסיפור עם בלק מתרחש בחצי השנה האחרונה, לפני היכנסם של בני ישראל לארץ ישראל. החוטאים בחטא המרגלים כבר מתו, והיושבים מול ירדן יריחו הם מבניהם ובני בניהם שצריכים להיכנס לארץ.
באותה שעה ניצחו ישראל את סיחון ועוג מלכי האמורי הענקים, כבשו את ארצם וירשו את רכושם. אחרי שבלעם ניסה לקלל ולא עלה בידו, ולא עוד אלא שהוא סיפר להם ולעולם כמה עם ישראל חזק ולא פגיע, הם ממש מרגישים חזקים, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – מי יכול לפגוע בהם?
מתוך תחושת הביטחון הזאת מגיעה הנפילה הגדולה של בנות מואב ומדיין. כך מתארים אותה חז"ל בגמרא (סנהדרין קו): "אָמַר לוֹ (בלעם לבלק) אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא, וְהֵם מִתְאַוִּים לִכְלֵי פִּשְׁתָּן (כיוון שפשתן היה הבגד של המצרים והם לובשים אותו כבר 40 שנה ולא מחליפים). בּוֹא וַאֲשִׂיאֲךָ עֵצָה, עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים (אוהלים וממחצלות), וְהוֹשֵׁב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה מִבִּפְנִים, וְיִמְכְּרוּ לָהֶם כְּלֵי פִּשְׁתָּן.
עָשָׂה לָהֶן קְלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג (חרמון) עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹן (ים המלח), וְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, זְקֵנָה מִבַּחוּץ וְיַלְדָּה (צעירה) מִבִּפְנִים, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים וְיוֹצְאִים לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, אוֹמֶרֶת לוֹ הַזְּקֵנָה, אִי - אַתָּה מְבַקֵּשׁ כְּלֵי פִּשְׁתָּן? זְקֵנָה אוֹמֶרֶת לוֹ בְּשָׁוֶה, וְיַלְדָּה אוֹמֶרֶת בְּפָחוֹת (מבצעים בחצי מחיר).
שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים (הישראלי קונה בחצי מחיר כמה פעמים ומתרגל לקנות) וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לוֹ (הצעירה), הֲרֵי אַתָּה כְּבֶן-בַּיִת, שֵׁב, בְּרֹר לְעַצְמְךָ (קח מה שאתה אוהב). וְצַרְצוּרֵי (קנקנים) שֶׁל יַיִן עַמּוֹנִי מֻנָּח אֶצְלָהּ, וַעֲדַיִן לֹא נֶאֱסַר יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָמְרָה לוֹ, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה, בָּעַר בּוֹ.
אָמַר לָהּ, הַשְׁמִיעִי לִי. הוֹצִיאָה יִרְאָתָהּ (עבודה זרה שלה) מִתּוֹךְ חֵיקָהּ, אָמְרָה לוֹ, עֲבֹד לָזֶה. אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי! אָמְרָה לוֹ, וּמָה אִכְפַּת לְךָ? כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. (ואחרי שהוא מתרגל לעשות מה שהיא מבקשת ממנו, הוא יורד עוד שלב), וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ, עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ט) "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם".
התיאור הארוך והמפורט הזה בא להסביר איך נמשכו בני ישראל ונפלו ולא שמו לב שהם הולכים מדחי אל דחי. אין איסור לאכול, לשתות, לשמוח ולטייל. אין גם איסור ללכת לקנות כלי פשתן במבצע של חצי מחיר. אבל מי שהיה פוקח את העיניים, היה מבין שעובדים על התודעה שלו ומפילים אותו בפח.
בתחילה הוא קונה "בחצי מחיר" הוא לא מבין שאין ארוחות חינם, אחר כך הוא מרשה לעצמו לשבת ולשוחח עם המוכרת הצעירה והנאה, הוא מרשה לעצמו גם לשתות איתה יין למרות שניכר עליה שהיא ממש לא צנועה. אחרי שנדלק יצרו, הוא מוכן לעשות מעשים שהוא לא היה עושה בדרך כלל, עד שכופר בתורת משה. בדרך הזו מתו 24 אלף מישראל, כמות גדולה מאוד בלי ספק.
הנפילות הללו הן לא נפילות של חולשה כמו חטא המרגלים, הנפילות הללו הן נפילות שבאות מתוך תחושה של חוזק. כך מתארת הגמרא (סוכה נב ע"א) הספד גדול שעתיד להיות בימות המשיח: "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי, לֶעָתִיד לָבֹא מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵּצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ בִפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים. צַדִּיקִים - נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, רְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. הַלָּלוּ בוֹכִין, וְהַלָּלוּ בוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר הַגָּבוֹהַּ הַזֶּה?! רְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּעֲרָה הַזֶּה?! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (זכריה ח) "כִּי יִפָּלֵא בְעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה וְגוֹ' גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא".
על מה הבכי? ממשיכה הגמרא להסביר שהבכי הוא כשתהליך ההתדרדרות ניכר לכל, ומתברר לאנשים שהם היו יכולים לעצור אותו אם היו פוקחים את עיניהם: "אָמַר רַבִּי אַסִי, יֵצֶר הַרָע, בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל בּוּכְיָא (חוט תפירה), וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ה) "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, וְכַעֲבוֹת הַעֲגָלָה חַטָּאָה".
בגלל הסיכון הזה קבעו חכמינו איסור ייחוד ואיסור שתיית יין עם נוכרים, הכול כדי לא להימשך לנישואי תערובת, שהם האסון הגדול ביותר שיש לעם ישראל, במיוחד בשלב שבו הם כבר יוצאים מהגלות ומרגישים את העוצמה והכוח המתלווה אליה.
כך היה בעת הכניסה לארץ בפרשת בלק, וכך היה בתחילת ימי בית שני, שהעולים שיצאו מגלות בבל הרגישו את העוצמה והברכה ו"הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּודִיּוֹת עַמֳּונִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם ".
תחושת החוזק, הייתה גם לשלמה המלך, ולכן מזכיר אותו נחמיה בדבריו. "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת".על כן מזכיר להם נחמיה כי החוטאים הגדולים בדבר הזה הם האנשים החזקים שבעם"וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי" (נחמיה יג).
איסור ייחוד הוא איסור מהתורה. כך אומרת התורה על סוטה, "וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה" (במדבר ה יג). עצם העובדה שהיא מסתתרת עם גבר אחר, היא גורמת לעצמה טומאה. ואם בעלה התרה בה שלא תסתתר עם הגבר הזה, והיא לא שמעה לו והתייחדה איתו, אע"פ שלא נגע בה אפילו באצבע קטנה שלו, היא אסורה על בעלה עד שתשתה מי סוטה. ובימינו שאין מי סוטה, אין דרך להתיר אותה לבעלה.
אישה שהתייחדה אסורה על בעלה רק אם קודם לכן היה קינוי, "ומהו הקינוי הזה? שיאמר לה בפני שניים: אל תיפגשי עם פלוני בסתר" (שולחן ערוך אבן העזר סימן קעח סעיף א). ואין הכוונה להסתתר במקום נעול דווקא, אלא אפילו אמר לה לא להיפגש אתו במקום שאינו נעול, אלא שיש בו פרטיות, הרי זה קינוי. אמנם אם בעל אמר לאשתו: "אל תדברי עם פלוני", אין זה נחשב "קינוי", ואם אחר כך נפגשה עם אותו פלוני בסתר לא נאסרה עליו (שו"ע קעח סעיף ו). אע"פ שעשתה מעשה אסור.
איסור ייחוד הוא גם על הגבר ולא רק על האישה, ולכן גבר שאשתו חושדת בו, או שאנשים מדברים עליו שיש לו קשרים עם נשים אחרות, צריך להרחיק עצמו מהן בכל דרך שהיא, ולא להיפגש אתן גם באופן שאין איסור ייחוד לפי גדרי הייחוד הרגילים. אפילו שהוא יודע בעצמו שאין שום אמת בחששות הללו, כי אסור לאדם להחשיד את עצמו.
הגמרא ביבמות (נב ע"א) מספרת על אדם אחד שהיה חשוד בקשר לא הגון עם חמותו, ולא היו עדים בדבר אלא חשד וקול של אנשים על כך. פעם אחת עבר אותו חשוד ליד הבית חמותו ורב הלקה אותו על כך מלקות.
בעניין זה הביא ה"בית יוסף" (אבן העזר סימן כב בסופו) בשם הרא"ש (כלל ל"ב סי' י"ג) על בחורה רווקה שעובדת בבית ראובן כמנקה או מבשלת (או מזכירה או מורה) ויצא קול שמתייחד עמה. הרא"ש נשאל אם יכולים בני משפחתה למחות שלא תעבוד אצלו, כי הוא פגם להם שתהיה פילגשו, והשיב הרא"ש שהם בוודאי יכולים למחות בו וגם בית-דין צריך לכפות את המעסיק להוציא את הנערה או האשה מביתו או ממקום העבודה.
"אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה, והוא מכחישה" ואין לה הוכחות לדבריה. בית-דין לא מלקה אותו כי אין הוכחות לדבריה. אבל בית-דין גוזר עליו נידוי על תנאי. "שלא ידבר עמה כלל". ואם ידבר אתה – ינדו אותו.
ואם הוא אדם שמוחזק בעיניהם לחשוד על העריות, יגזרו עליו שלא יגור בשכונה שלה. ו"ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים" (שו"ע אה"ז קעח ס"ע כ').
הדין הזה נכון גם ברווקה שגבר מחזר אחריה שלא לשם נישואין, וכגון שהוא נשוי או שהיא לא מעוניינת בו. או שאינו בן גילה וכד' שעושים לו ככל האמור לעיל.
כך חכמינו למדו ממעשה אמנון ותמר שהיו שניהם רווקים והיו שניהם בנים של דוד המלך מנשים שונות, וחשק אמנון בתמר שהייתה יפת תואר, והתייעץ להפיל אותה במלכודת, עשה עצמו חולה וביקש שהיא תסעד אותו, וכשבאה לסייע לו במחלתו תפס אותה ואנס אותה. ואחר כך שנא אותה וגירש אותה בבושת פנים (שמואל ב יג).
"ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה'. תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה תמר באותה שעה. אמרו: לבנות מלכים כך - לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה, אם לצנועות כך - לפרוצות על אחת כמה וכמה" (סנהדרין כא ע"א) על כן גזרו דוד ובית דינו זהירות גם ברווקות ולא רק באישה שהיא אשת איש.
וזהירות זו היא בכולם, ולא יאמר אדם אני נקי מיצר הרע, שכבר ראינו אנשים שנחשבו תלמידי חכמים ונכשלו בחמורות שבחמורות. כך מספרת לנו הגמרא (קידושין פא ע"א) כמה וכמה מעשים על תלמידי חכמים גדולי עולם שנזהרו בעצמם זהירות מרובה כי ידעו בעצמם שלמרות שמם ומעמדם הם לא נקיים מיצר הרע. אחר מהם היה רַב עַמְרָם חֲסִידָא ששמו מלמד על חסידותו.
"הַנָךְ שְׁבוּיָיתָא דַּאֲתָאָן לִנְהַרְדְּעָא, אַסְקִינְהוּ לְבֵי רַב עַמְרָם חֲסִידָא", קהילת נהרדעא פדתה נשים יהודיות שנישבו לנוכרים והביאו אותן לביתו של רב עמרם חסידא, כדי לשומרן, שלא יהיו בבתים אחרים שמא ינצלו את חולשתן כדי לנצלן ח"ו.
"אָמַר, שְׁקוֹלוּ דַּרְגָּא מִקַּמַּיְיהוּ". גם בבית של רב עמרם חסידא ביקש רב עמרם שישכנו את הבנות בביתו בקומה שנייה, עוד ביקש רב עמרם חסידא שיזיזו את המדרגות שמובילות מקומה ראשונה לקומה שנייה, כדי שהוא לא יוכל לעלות אליהן.
"בַּהֲדֵי דְּקָא חָלְפָה חֲדָא מִינַיְיהוּ, נָפַל נְהוֹרָא בְּאִפּוּמָא. שַׁקְלֵיהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא, דְּלָא הֲווּ יָכְלִין בֵּי עֲשָׂרָה לְמִידַלְיֵיהּ - דַּלְיֵיהּ לְחוּדֵיהּ". כשהלכו האנשים ונשאר רב עמרם באותו בית יחד עם הנערות השבויות, עברה אחת מהבנות ליד הפתח והוא ראה את יופיה ואור פניה. לקח רב עמרם את המדרגות לבדו והביאם לפתח שיוכל לעלות אל הקומה השנייה. מספרת הגמרא שהמשקל של המדרגות היה גדול כך שבדרך כלל היו צריכים עשרה אנשים להזיזו, ורב עמרם מחמת שתקפו יצרו הזיז אותו לבדו.
"סָלִיק וְאָזִיל. כִּי מָטָא לְפַלְגָא דְּדַרְגָּא, אִפְשַׁח, רָמָא קָלָא, נוּרָא בֵּי עַמְרָם". התחיל לעלות במדרגות וראה שיצרו גובר עליו עצר וצעק "אש בבית עמרם". כמובן שכל השכנים באו לכבות את האש ומצאו אותו עומד על המדרגות הכבדות הללו בדרכו לבנות השבויות.
"אַתּוּ רַבָּנָן, אָמְרוּ לֵיהּ, כְּסִיפְתִּינָן. אָמַר לְהוּ, מוּטָב תִּכָּסְפוּ בֵּי עַמְרָם בְּעָלְמָא הַדֵּין, וְלָא תִּכָּסְפוּ מִינֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתִי". אמרו לו חכמים: "ביישת אותנו". אמר להם: מוטב שתתביישו בי בעולם הזה ולא תתביישו בי בעולם הבא.
הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה כדי שנבין שיצר הרע לא שייך רק ברשעים, או בבינוניים. הוא שייך לכולנו. ולפעמים "מי שגדול מחברו יצרו גדול הימנו". וזו הייתה הגדולה של רב עמרם חסידא, שלא שמר על השם המכובד שלו כלפי חוץ, אלא באמת הכיר בעצמו שהוא בעל יצרים כאחד האדם ושמר על עצמו ועל כבודן וצניעותן של הבנות יותר ממה ששמר על כבודו.
על פי הדין אדם שהתייחד עם אישה שאסורה לו - חייב מלקות. כך כתב בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב) "כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין נכרית, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה, ומכריזין עליהם". אלא אם כן האישה נשואה, שלא מכריזים עליה כדי שלא להוציא קול על בניה שהם ממזרים.
איסור ייחוד במקומות עבודה או במקומות לימודים משותפים הוא גם כאשר האדם לא מתייחד עם אישה אחת בחדר נעול, אלא גם במקרים אחרים. כך מובא במשנה (קידושין פב): "מי שעסקיו עם הנשים – לא יתייחד עם הנשים". והכוונה היא על מי שנמצא בחברה מעורבת שיש בה הרבה נשים שאסור לו להתיחד איתן הפוסקים שאלו: מה המיוחד באנשים אלו שנאמר עליהם שלא יתייחדו עם נשים? והרי לכל אדם אסור להתייחד עם נשים.
לדעת רש"י, מי שעסקיו עם נשים, אסור לו להתייחד אפילו עם הרבה נשים, לפי שהם רגילים לדבר זה עם זו. לדעת ר"ת בתוס', אדם שנמצא תדיר עם נשים אחרות לרגל עסקיו, לא יתייחד אתן אפילו אשתו עמו. ואע"פ שבסתם אדם אם אשתו עמו או בסביבה אין חשש ייחוד, כאן יש חשש כיוון שהוא רגיל בנשים. גם כאשר אשתו עמו הוא עלול לפתח קשרים לא בריאים מאחורי גבה.
לדעת הרמב"ן, אלה שנמצאים בחברה מעורבת הם בחשש גדול של כישלון יותר מכל אדם. לכן אפילו שני גברים שבדרך כלל אין בהם איסור ייחוד, כאן הם אסורים בייחוד.
התוספות, הרא"ש וה"פני יהושע" אומרים כי הרגילות של אנשים להיות בחברה מעורבת לא הופכת את מבטלת את היצר הרע בגלל ההרגל, להפך.
על הפרדה במקום העבודה אנחנו לומדים מרות ומבועז. בועז רואה את רות מלקטת שיבולים אחרי הקוצרים ואומר לה: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי". כשאת מלקטת שיבולים תהיי עם קבוצת הנערות המלקטות ולא עם קבוצת הנערים המלקטים. אע"פ שהם בשדה ואע"פ שכולם רואים את כולם.
הוא מוסיף ואומר: "עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים". בשעה שאת צריכה מים, את יכולה לקחת מהנערים ששואבים מים, ואין בשיחה קצרה זו בעיה של צניעות. אבל בועז מזהיר את הנערים שלא לנצל את המצב ולא לנגוע ברות.
חכמינו אמרו כי רות טעתה בזה, שכשהיא באה אל נעמי היא אומרת: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי". בועז אמר לה לדבוק עם נערותיו ולא עם נעריו, והיא אומרת שהוא אמר לה לדבוק עם נעריו. על זה אומר רב חנן בן לוי, כי בגלל הטעות הזאת הפסוק קורא לה "רות המואבייה", כיוון שהיא חושבת עדיין במושגים של מואב שלא מקפידים בעניין זה ומרשים לעצמם להתערבב נשים וגברים (כמו שראינו בעניין בנות מואב).
נעמי מתקנת את רות ואומרת לה: "ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו", רות מקבלת את ההערה: "ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החטים".
כאמור, במקומות שיש קשר קבוע בין איש לאישה הסיכון הוא הרבה יותר גדול, ולכן גם הזהירות צריכה להיות הרבה יותר גדולה.
על הזהירות הזאת אומרת המשנה (קידושין פב.) "לא ילמד אדם רווק סופרים". רש"י מסביר שסופרים הם מלמדי תינוקות. והמשנה אומרת שרווק לא ירגיל את עצמו להיות מלמד תינוקות. שהאימהות של התלמידים מצויות אצלו להביא את בניהן לבית הספר. לכן רק אדם נשוי יכול למלא את התפקיד הזה.
כן כתוב: " לא תלמד אשה סופרים". גם כאן מסביר רש"י, שלא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. והגמרא מסבירה "משום אבהתא דינוקי". שאבות הילדים מביאים את ילדיהם לבית הספר, והאישה המורה תימצא בקשר מתמיד עם הגברים. למרות שהוא רק קשר על בסיס עבודה ולימודים.
בימינו מקלים בכך, שכן האימהות לא נמצאות בקשר יום-יומי עם המורה, שהן משלחות את הילד ללמוד מפתח בית הספר ולא מוסרות אותו ביד המלמד. אבל העיקרון נכון למקום שבו יש קשר קבוע בין גברים לנשים.
ולכן צריך זהירות גדולה בחדרי מורים שיש שם מורים ומורות שלא ישבו יחד בחדר מורים אחד. ואם יש חדר מורים אחד למורים ולמורות, שייחדו פינה למורים ופינה למורות. ויקפידו שכל השיח ביניהם יהיה שיח ענייני בלבד.
עוד צריך להזהיר בכל מקומות העבודה משבתות גיבוש שעושים בבתי מלון, שהשבתות הללו הן מקום פורענות ידוע ומפורסם. ולמרות שיש בכך אי נעימות גדולה, אסור בתכלית האיסור ללכת למקום כזה בלי בני הזוג, ובקושי רב אפשר עם בני הזוג.
בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב) מביא השו"ע עוד דוגמאות לזהירות מקרבה יתירה. "אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות". דהיינו לא שמים שומר באולפנה של בנות, ולא שום איש תחזוקה או אדם שיש לו גישה קבועה אליהן.
כן מובא בשו"ע שם: "לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה". והכוונה שלא ימנה אדם שינהל את העניינים בביתו כמו שפוטיפר מינה את יוסף, שהשהות הקבועה של גבר בתוך בית היא מקור לתקלות. ולצערי נפגשתי כמה וכמה פעמים במקרים של אנשים שהיו אורחים קבועים בבתים של אחרים, שהביאו לתקלות חמורות. ולא יעשה אדם חסד עם גברים זרים או נשים זרות להשכינם באופן קבוע בתוך ביתו, כי בכך הוא מסכן את שלום ביתו.
מכאן נבין כמה חמורה ואסורה חברה מעורבת של בני נוער על פי ההלכה מכל וכל. ומה שהתיר אותה בעל ה"שרידי אש" (ח"א עז), לא התיר אלא בחו"ל במקום שהיה חשש של נישואי תערובת עם הגויים. "ידוע כמה חזק שטף ההתבוללות בארץ צרפת וכמה גדול מספרם של נשואי התערובת במדינה זו". וגם במצב זה לא התיר אלא שאין פעולות משותפים "השיעורים לומדים הבנים לבד והבנות לבד, והמדריכים, שהם יראי שמים ומדקדקים במצוות, מקבלים אחריות שלא יטיילו הבנים והבנות יחד אם לא באופן מאורגן בהשגחת המדריכים". אבל במקום שאין בו חשש נישואי תערובת כתב השרידי אש שחייבים לנהוג על פי השולחן ערוך שכתב "חייבים בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים וכו' שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה" (או"ח תקכ"ט סע' ד') ומטעם זה נמנעו בכל קהלות קדושות ליסד חברות שיש בהם תערובת אנשים ונשים, כידוע".
במקומות שבהם אין אפשרות ללמוד אלא בחברה מעורבת, כגון הלומדים רפואה או משפטים וכד'. צריכים להיזהר בכל האמור לעיל, דהיינו לא ליצור לימוד משותף של בחורים ובחורות. ולא לשבת לערבי גיבוש שמטרתם ליצור קירוב דעת. ולא לשוחח שיחות חולין, אלא רק שיחות ענייניות של דרך ארץ.
ואפילו שאילת השלום צריכה להיות עניינית ולא חמה ולבבית, שכך אומר הנביא ירמיהו כי ברכת "בוקר טוב" ששכן אומר לשכנתו בצהלת פנים, היא מסוכנת. "סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ, אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ: הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיהו פרק ה ח).
וחשוב שנדע כי אפשר לקיים קדושה גדולה גם במקומות שיש בהם תערובת הכרחית, וכך מספרת לנו הגמרא על רופא שטיפל בגברים ובנשים וזכה למדרגות רוחניות גבוהות יותר מאביי ורבא: "אַבָּא אוּמְנָא, הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּל יוֹמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וּלְאַבַּיֵי מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא לְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. וּלְרָבָא מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לְמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי".
אבא אומנא היה מרפא נשים וגברים והיה מקבל דרישת שלום משמים כל יום. לעומתו היה מקבל אביי דרישת שלום כל ערב שבת, ורבא היה מקבל דרישת שלום משמים כל ערב יום כיפור.
מספרת הגמרא שחלשה דעתו של אביי מכך שהוא לא מגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה של אבא אומנא, והלך לבדוק מה מעשיו. ומצא "דְּכִי הֲוָה עָבִיד מִלְּתָא, הֲוָה עָבִיד לֵיהּ דּוּכְתָּא דְּגַבְרֵי לְחוּדַיְּהוּ, וּדְנָשֵׁי לְחוּדַיְּהוּ". הוא היה מפריד בין גברים לנשים בזמן ההמתנה והטיפול בהם "וַהֲוָה לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּאִית בֵּיהּ קַרְנָא, דַּהֲוָת בַּזָעֵי כִּי כּוּסִילְתָּא, דְּכִי הֲוַת אַתְיָא אִתְּתָא, מַלְבִּישׁ לָהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיסְתַּכִּיל בָּהּ". והיה לו לבוש מיוחד, שכשהיה צריך לטפל באישה היה שם עליה את הלבוש ומגלה את בשרה רק במקום שבו היה צריך לטפל (תענית כא ע"ב).
הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה כדי שנבין שאפשר לשמור על קדושה ומעלות רוחניות גדולות, לא רק בבית המדרש שנמצאים בו אביי ורבא, אלא גם במקומות לימוד או עבודה או בצבא במקומות שחייב אדם להיות עם נשים בעל כורחו, וגם במקום שבו צריך אדם לטפל בגופן של נשים טיפול רפואי. אם נזהרים מכל מה שקשור בהרהור עבירה ומכל מה שיכול להביא אליו, אפשר להגיע לדרגות קדושה יותר מאלה שיושבים בבית המדרש.
תודה!!!! 1 י"ג תמוז תש"פ 01:06 יהודיה