לפני מתן תורה מסבירה לנו התורה את גודלה של תורת ה' שהיא פועלת גם בעולם המעשה. "וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוּד, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם, תַּלְמוּד גָּדוֹל, אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל? נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר, מַעֲשֶׂה גָּדוֹל. נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, תַּלְמוּד גָּדוֹל. נַעֲנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ, תַּלְמוּד גָּדוֹל, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה" (קידושין מ ע"ב).
לכן יושב "משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". המשפט הזה כולל שלושה דברים של יישום התורה בעולם המעשה. הראשון שהוא דן דינים שבין אדם לחברו – "כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ"; השני, ללמד לעם תורה והלכות – "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו"; והשלישי, ללמד את העם את הדרך להתקרב לאלוקים – "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹהִים". כולם תפקיד של השופט המנהיג.
בימינו משתמשים במילה שופט רק במשמעות של מי ששופט בין איש לרעהו. אבל בספר שופטים אנחנו מגלים כי השופטים שמשון ודבורה ואחרים היו מנהיגים שמחנכים ומדריכים את העם בכל הנושאים. והמעיין בפרשה זו יראה כי כל מי שמלמד או מיישם את משפטי התורה נקרא שופט. המורים, המחנכים, המנהלים, המלמדים והרבנים שמלמדים את העם את משפטי האלוקים ותורותיו. זו הסיבה שבגללה משה ממנה שופטים "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" לשש מאות איש. שהם בוודאי לא שופטים בין איש לרעהו בלבד, אלא מלמדים ומיישמים את משפטי התורה.
הגמרא מספרת על רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַר רַב הוּנָא הַווּ יָתְבֵי בְדִינָא כּוּלֵּיהּ יוֹמָא, הֲוָה קָא חֲלִישׁ לִיבַּיְיהוּ. רב חסדא ורבה בר רב הונא ישבו בדין כל היום והיה חלש ליבם. "תָּנָא לְהוּ רַב חִיָּא בַר רַב מִדִּפְתִּי, 'וַיַעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב'. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁמֹשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיוֹם כּוּלוֹ, תּוֹרָתוֹ מָתַי נַעֲשֵׁית? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל דַּיָין שְׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִיתוֹ, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׁה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. כְּתִיב הָכָא, 'וַיעֲמוֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב'. וּכְתִיב הָתָם (בראשית א) 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד'" (שבת י ע"א).
למה חלש ליבם? כי העוסק בצרכי ציבור עלול לשכוח את תורתו. כן מביא המדרש (רבה שמות ו ב) "'כי העושק יהולל חכם' - המתעסק בצרכי ציבור משכח תלמודו. אמר רבי יהושע בן לוי: ששים הלכות למדני רבי יהודה בן פדיה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור". עם זאת עסק רבי יהושע בן לוי בצורכי ציבור והשתדל לשמח ולעזור לכל אחד ואחד מישראל כי זה רצון ה' ולכן זכה להיכנס חי לגן עדן.
כן מספרת לנו המגילה "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו" (סוף המגילה) – "לְרֹב אֶחָיו", וְלֹא "לְכָל אֶחָיו"?! מְלַמֵּד שֶׁפָּרְשׁוּ מִמֶּנּוּ מִקְצָת סַנְהֶדְרִין. והסביר שם רש"י: כיון שעסק בשררה ועל כן שכח מלימודו.
בגלל ההפסד בלימוד התורה שלהם הם חששו, אבל רב חיא בר רב מדיפתי הסביר להם כי למרות שמרדכי שכח מלימודו, הוא הביא הצלה גדולה לכל עם ישראל וגם לעולם כולו. שכאשר משל המן "והעיר שושן נבוכה", הגויים והיהודים. וכשמלך מרדכי "והעיר שושן צהלה ושמחה". וזו תכלית עם ישראל, להביא ברכה לכל העולם. "מַרְגְּלָא בְּפֻמֵּהּ דְּרָבָא תַּכְלִית חָכְמָה תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וכו' שֶׁנֶּאֱמַר רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם" (ברכות יז ע"א) שהעיקר הוא ליישם את התורה בעולם המעשה.
לכן נחשב השופט שמיישם את התורה כאילו שותף לקב"ה במעשה בראשית הוא "כי הקדוש ברוך הוא ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם. וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דכתיב 'כי מלאה הארץ חמס' וכתיב בתריה 'הנני משחיתם את הארץ'. נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה" (טור חושן משפט הלכות דיינים סימן א).
בתוספתא משמע שלא רק עיבור החודש, אלא גם צורכי ציבור אחרים דוחים קריאת שמע. "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ אַחַר רַבִּי עֲקִיבָא וְאַחַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְהִגִּיעַ זְמַן קִרְיַת שְׁמַע כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִלִּקְרוֹת אֶלָּא שֶׁהָיוּ עֲסוּקֵין בְּצָרְכֵי צִבּוּר, קָרִיתִי וְשִׁנִּיתִי וְאַחַר כָּךְ הִתְחִילוּ הֵן וּכְבָר נִרְאֵית חַמָּה עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים" (תוספתא ברכות פרק א הלכה ד).
במקום אחר אומרת התוספתא כי לפעמים היו חכמים עוסקים בצרכי ציבור ולא הספיקו לקרוא קריאת שמע כלל. "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ בְּיַבְנֶה וְהָיוּ עֲסוּקֵין בְּצָרְכֵי צִבּוּר לֹא הָיוּ מַפְסִיקִין שֶׁלֹּא לְהַסִּיעַ מִלִּבָּן" (תוספתא ברכות פרק ב הלכה ו). ומהו שֶׁלֹּא לְהַסִּיעַ מִלִּבָּן? שלא יתפללו ויקראו קריאת שמע וייחלש העיסוק בעניין הציבורי החשוב שבו היו עוסקים.
כן מפרש הרמב"ם את הגמרא בתלמוד ירושלמי "רַב יִרְמְיָה אֹמֵר: לֹא יַעֲמֹד אָדָם וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּין שֶׁל הֲלָכָה. רַב יִרְמְיָה אָמַר: הָעוֹסֵק בְּצָרְכֵי צִבּוּר כְּעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה" (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א). יש מפרשים שהכוונה היא שהעוסק בצורכי ציבור זו הכנה טובה לתפילה (תוספות ברכות לא ע"א). ולדעת הרמב"ם הכוונה היא שעיסוק בצורכי ציבור הוא כמו לימוד תורה שדוחה גם קריאת שמע וכל שכן שדוחה תפילה.
כך כתב הרמב"ם בהלכות תפילה: "מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה" (פרק ו הלכה ח).
כך כתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע: "היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה, היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות" (פרק ב הלכה ה). משמע מדבריו שרק אם נשאר זמן לקרוא קריאת שמע קורא, כמו שלמדנו בתוספתא, וכך הוא מפרש את הירושלמי.
העיר ה"כסף משנה" כי יש בדברי הרמב"ם חידוש גדול, שהרי לפי הכלל ש"העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה", היה צריך להפסיק בצורכי רבים כדי לקרוא קריאת שמע, ולפי הרמב"ם אם העוסק בצורכי רבים לא יכול לקרוא כלל ק"ש בגלל עסקי הרבים, לא יקראנה כלל.
וראיתי יישוב לקושיה זו מהרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל שאומר כי לימוד תורה נועד להביא מעשה. ולימוד שלא מביא לידי מעשה אינו לימוד, ולכן הוא נדחה מפני קריאת שמע. אמנם העוסק בצורכי ציבור מעלתו כלימוד תורה מצד אחד, ואין בו החיסרון של הלומד שלא על מנת לעשות כיוון שהוא עוסק בצורכי ציבור. לכן הוא דוחה את כל המצוות לגמרי כולל קריאת שמע.
מכאן אפשר ליישב את הגמרא במסכת ברכות (יג ע"ב) שאומרת שכאשר רבי יהודה הנשיא היה מלמד תורה לא היה אומר אלא את הפסוק הראשון בקריאת שמע באופן שלא יפריע ללומדים. "תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא". ולכאורה הלומד תורה צריך לומר את כל קריאת שמע. וצריך לומר כי הטעם לפטור מקריאת שמע באדם שמלמד תורה לאחרים הוא בגלל שיש בו גם הערך של לימוד תורה, ומצד שני אין בו חיסרון של "הלומד שלא על מנת לעשות". על כן הוא דוחה את כל המצוות שהוא גם עוסק בתורה וגם עוסק בצורכי ציבור.
בהלכות קריאת שמע פסק השולחן ערוך (סימן ע סעיף ד) כרמב"ם. ובהלכות תפילה הביא את שתי הדעות: "העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי, פירוש: לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור. ויש מפרשים דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק להתפלל". להלכה גם בתפילה פוסק השו"ע כרמב"ם שאינו צריך לפסוק מעסקי הציבור בשביל להתפלל כמו שאינו צריך להפסיקם לקרוא קריאת שמע.
כן אנו רואים בגמרא שיש עוסקים במצווה שפטורים גם מקריאת שמע וגם מתפילה, כיוון שהם עוסקים במצוות עם הרבים. "תַּנְיָא אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן וְכֹל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לַאֲתוּיֵי מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת - פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה" (סוכה כו ע"א).
הבית יוסף (סימן לח) הביא שתי דעות בהלכה זו. הראשונה שאומרת כי העוסקים בסת"ם לא פטורים לגמרי מק"ש ומכל המצוות אלא רק בשעה שכותבים וסוחרים בסת"ם, אבל אחר כך חייבים בקריאת שמע ותפילה ובכל המצוות האמורות בתורה. ויש מקרים שבהם פטורים לגמרי "ולפי מה שכתבו הם ז"ל שם היינו דוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו ק"ש או יקיימו אחת משאר המצות תבטל המצוה שהם עסוקים בה. כגון שאדם אחד רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים המצוה הבאה לידו, אבל אם אפשר לו להמתין - יעשה הסופר או התגר מצוה הבאה לידו אם היא מצוה עוברת ואחר כך יחזור לכתוב ספרים תפילין ומזוזות או למכרן".
כדעת זו פסק הלכה למעשה השולחן ערוך (לח ח). ומכן למדנו שאע"פ שהעוסקים בצורכי ציבור הרי הם כעוסקים בתורה שפטורים מתפילה וקריאת שמע, סופרי סת"ם וסוחריהם אינם במדרגה הזאת לגמרי, אלא חלקית.
הר"ן חולק וסובר כי "העוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שהוא יכול לקיים את שתיהם לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניה, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע". וכן פסק הרמ"א שם.
ה"כסף משנה" הביא את דברי רבנו מנוח שכתב "ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לשם שמים. מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא - שאינו פוסק (מעסקי הציבור בשביל לקרוא ק"ש ולהתפלל) שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל. ומסכים איתו הבית יוסף בסוף דבריו אבל חלוק על ראשיתם שכתב "ומה שכתב 'ודוקא בדורות הראשונים' - אין לו טעם" (כסף משנה הלכות ק"ש ב ה).
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר תמיד את הגמרא בפסחים (ח ע"א) שאומרת כי מי שעוסק במצווה ויש לו גם כוונה אישית, מקיים את המצווה. הגמרא עוסקת במפולת שנפלה על חמץ וכיסתה אותו בשכבה דקה שהכלב יכול לחפש אחרי החמץ. אע"פ שמעיקר הדין היה צריך לחפש אחרי החמץ הזה פטרוהו חכמים אם יש חשש לסכנת עקרב.
מקשה הגמרא: "והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין" ולמה ימנע מבדיקת חמץ במפולת? עונה הגמרא שיש חשש שמא תאבד לו מחט ויבוא לחפש אותה ובאותה שעה הוא עוסק בעניין של עצמו ויכול להינזק. שואלת הגמרא: ומה בכך שהוא יחפש את המחט בשעה שהוא מקיים מצוות בדיקת חמץ? הרי מי שעושה מצווה וחושב גם על תועלת אישית, מקיים מצווה. שהרי למדנו "וְהַתַּנְיָא: הָאוֹמֵר סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי אוֹ שֶׁאֶהְיֶה בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא – הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר".
כן לומדים על העושה מצווה וחושב על תועלת אישית ממי שנותן הלוואה לעני, ויש לו רצון לקבל מהעני משכון שהוא נזקק לו (בבא מציעא פב ע"ב). שרבי עקיבא סבר כי יש למלווה מצווה למרות שיש לו גם תועלת אישית (ביאור הלכה סימן לח סעיף ח ד"ה הם ותגריהם).
וכתב הביאור הלכה שם כי אם אנו יודעין שכוונתו רק כדי להרוויח - לא מיקרי עוסק במצווה. אלא אם כן הוא כותב סת"ם רק בשביל להרוויח, כיוון שהכתיבה עצמה היא מצווה דכתיב "וכתבתם" נקרא עוסק במצווה. לעומת זאת בסוחרי סת"ם, שהמסחר עצמו אינו מצווה, אם מכוון גם למצווה וגם לשכרו – הרי זו מצווה. אבל אם מכוון רק לשכרו – אינו נחשב עוסק במצווה.
בסיכום כתבו הפוסקים כי העוסק בצורכי ציבור שפטור מקריאת שמע ומהתפילה צריך להשתדל לקרוא לפחות פסוק ראשון של קריאת שמע, כמו שעשה רבי יהודה הנשיא, וגם פסוק בשכמל"ו (מג"א ע ה) באופן שלא יפריע את עבודתו הציבורית. ויכול לקרוא קריאת שמע כמי שקורא בתורה בלי לברך עליה כיוון שהוא פטור מקריאתה (מחצית השקל). אמנם אם פסק מעסקי הציבור - יכול לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה (משנ"ב ע ס"ק יח).
עוד למדו מהסיפור של רבי יהודה הנשיא כי אם לא הספיק להתפלל ולקרוא קריאת שמע והגיע זמן חצות היום, שאינו יכול לומר קריאת שמע בברכותיה – "חייב להזכיר יציאת מצרים אפילו לאחר שעבר זמן ק"ש שזו היא מצוה בפני עצמה ומצותה כל היום, על כן יאמר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים". ויכול לומר גם דרשת חז"ל על כך או כל דיבור אחר (עיין מג"א ע ה).
עוד כתב שם המשנה ברורה (ע ס"ק כ) "ודע דאם נמשך זמן עסקו בצרכי צבור עד לאחר חצות שאז פטור לכו"ע אף מן התפלה, מכל מקום אסור לכו"ע לאכול קודם שמקיים מצות תפילין דזמנו כל היום, וגם לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן פ"ט אסור לו אז לאכול קודם שמתפלל תפלת המנחה. על כן כשיגיע חצי שעה שאחר חצות יתפלל תפלת המנחה ואח"כ יאכל".
כתב הדרישה (יו"ד שמא) "אם על ידי עסק זה בצרכי צבור עבר זמן התפלה - אין צריך להשלים אותה בזמן תפלה שאחריה". וטעמו כי מהדין הוא עשה שלא להתפלל כיוון שעסק בעסקי ציבור. אמנם לדעת הט"ז צריך לחזור ולהתפלל תפילת תשלומים (ט"ז יו"ד שמה ס"ק ה). ולהלכה הסכים החיד"א בברכי יוסף (ס"ק ג). ושאר הפוסקים שלא צריך לחזור להתפלל תפילת תשלומים.
הרב וולדנברג זצוק"ל, בעל ה"ציץ אליעזר", הוציא לאור בשנים של ראשית המדינה (תשי"ב-תשט"ו) ספר בשם "הלכות מדינה". הגאון הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל כתב לו בזמנו על הספר הזה: "הנני להודות לו בזה עבור ספרו הנכבד הלכות מדינה ח"ב שקבלתיו בשמחת לב בערב שבת קודש והי' לי לעונג שבת בעייני בו כמה שעות, ואגיד לו נאמנה ששמחתי לראות איך שהוא חופר במעמקים לגלות מצפונים ולמצוא מקורי הלכות".
בספר הזה הוא כותב: "היוצא מכל האמור, דהעוסקים בצרכי צבור ובפרט נבחרי המדינה שתפקידם התמידי הוא לכך, צריכים לסדר מראש יומם הרגיל שלא יהיה בזמני הקריאת שמע והתפלה, דאם לא כן יצא הדבר שלא יוכלו כמעט בשום יום מימות החול לקיים מצות קריאת שמע ותפלה, וכאילו מתנים מתחילה על כך על מנת לדחותם.
מובן שיוצאים מכלל זה עניינים מדיניים וציבוריים דחופים שאינם סובלים דיחוי זמן. וכן עליהם לשער תמיד, גם כשמן הצורך לקבוע הישיבות בזמנים הנ"ל, אם ישנו דרך שיוכלו להפסיק על מנת לקרוא ולהתפלל באופן שלא ייפסד על ידי כך העסקי ציבור, אם על ידי הפסקה קצרה, ואם על ידי חילופי משמרות מכיון שהנבחרים רבים.
ואם אין היכולת לכך, יעשו כנזכר לעיל לקרוא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה, ובעבר זמנה לומר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים, וליזהר לקיים מצות תפילין, וכן לא לאכול סעודת קבע בהגיע זמן תפלת המנחה עד אחרי שיתפללו" (ציץ אליעזר הלכות מדינה חלק ג' שער ב' פרק ד' סע' י).
וכך היה מנהגו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שמעולם לא הפסיד תפילה או קריאת שמע בזמנה למרות שהיה עוסק בצרכי ציבור ומלמד תורה לציבור בכל יכולתו. וכמעט שלא הפסיד תפילה במניין כל ימי חייו למרות כל עיסוקיו הרבים למען כלל ישראל.
על חשיבות הסדר הציבורי וקבלת החלטות על פי הרוב אפילו בְּמִלֵּי דְעָלְמָא - דהיינו בצרכים הגשמיים של העיר, כתב המהר"ם אלשיך "כִּי תַּקָּנוֹת אֵלּוּ בְּמִלֵּי דְעָלְמָא לְצֹרֶךְ הַנְהָגַת הָעִיר חֲשׁוּבוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יִרְבֶּה שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּבִשְׁמֹעַ הַמִּעוּט אֶל הָרֹב יִשְׁקֹט מָדוֹן כִּי יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים וּמַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם". (שו"ת מהר"ם אלשיך סימן נט).
ויהי רצון שנזכה באמת כי נבחרי הציבור, וכל העוסקים בצורכי ציבור באמונה, יזכו להנחיל את התורה ולחזק את בדקה. ויתקיים בהם ברוך אשר מקים את התורה הזאת ואמר כל העם אמן.
