חנוכה מתקרב: הלכות חנוכה למעשה

פרשת וישלח תשע"ט

בַּזְּמָן הַזֶּה

מהלכות זמן הדלקת נר חנוכה

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל
כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים

בפרשת "וישלח" אנו מוצאים שהמלאכים נקראים אלוהים: "וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל" (בראשית לב כט). כן אומר יעקב: "וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי" (לב לא). ובאמת זו שאלה, איך ייתכן שמלאך נקרא בשמו של אלוקים?

בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט

את השאלה הזאת אפשר לשאול גם על שופטים. גם להם התורה קוראת אלוהים: "וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים" (שמות כא ו). אבן עזרא אומר: כי הם "מקימי משפט אלהים בארץ" (אבן עזרא שם), לכן הם נקראים אלהים. הרמב"ן אומר כי אלהים נמצא איתם ובתוכם כדכתיב: "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" (תהילים פב א). והביא הרמב"ן את דברי המדרש (שמות רבה) שאומר "בשעה שהדיין יושב ודן באמת, כביכול מניח הקדוש ברוך הוא שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו, שנאמר 'כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט'" (שופטים ב יח).

ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ

אלוקים נמצא גם עם הלוחמים. כך מזהירה התורה את הלוחמים לא להיות מפוחדים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ א). אם ה' עמך, מה זה משנה אם אתה מפחד או לא? הרי בסופו של דבר ה' נמצא כאן ומנצח בעבורך. הסיבה שבגללה אסור ללוחמים לפחד היא כי אלהים נמצא בתוכם, ואם הלוחם מפחד – ה' לא שוכן בתוכו עוד.

אלהים בקרב הלוחמים ולא בקרב הבורחים למערות

דוגמה לדבר הייתה בחנוכה, שאל מול הניסים הגדולים שהיו למתתיהו ובניו, הייתה מפלה גדולה בקרב כל אלה שפחדו והסתתרו במערות. "אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁלְפִי הַגְּזֵרָה הָיוּ, וְהָיוּ נֶחְבָּאִים בִּמְעָרוֹת, וְאָמְרוּ, הַנִּכְנָס - יִכָּנֵס, וְהַיוֹצֵא - אַל יֵצֵא. נֶהְפַךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, כִּסְבוּרִים הֵם - אֶחָד מֵהֶם יָצָא, וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים, וְעַכְשָׁיו בָּאִין עֲלֵיהֶם. דַּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם הָאוֹיְבִים" (שבת ס ע"א). וכל זה כי בפחדם סילקו את נוכחות ה' מקרבם. גבורת ה' לא יכולה להתגלות אלא באיש גיבור ולא באיש פחדן. ולכן "הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ ח).

ה' אלוקיך – כשאתה מכין את עצמך לכך

ביטוי לנוכחות אלוקים בקרב האנשים רק כשהם ראויים לכך נמצא בספר דברים. שם מופיע הביטוי "ה' אלהיך" 234 פעמים, כשהם בגבורה אחרי שהם מנצחים במלחמה את סיחון ועוג. לעומת זאת הוא מופיע רק 5 פעמים בשאר הספרים ו-5 בעשרת הדברות שבספר שמות.  גם "ה' אלהינו" נמצא מאותה סיבה בעיקר בספר דברים (23 פעמים בספר דברים. 7 פעמים בשמות). וכן "ה' אלהיכם" מופיע בעיקר בספר דברים (45 מתוך 81 פעמים בכל התורה). 4 בספר שמות ו-24 בספר ויקרא בעיקר בפרשת קדושים. ללמדך שה' מתגלה בתוכך כשאתה מכין את עצמך לכך.

תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם

השו"ע אומר כי כשאומרים אלוקים צריך לכוון: "תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כלם" (שו"ע ה א). כי המילה "אל" פירושה "כוח". מהסיבה הזאת "אלהים" נכתב בלשון רבים, כיוון שיש הרבה כוחות של אלוקים בעולם: המלאכים, השופטים, החום, הקור, השמש, הירח, הכוכבים, הגשמים, הרוחות ועוד. וכשהיו ישראל בהר הכרמל וראו איך, בהתאם לתפילת אליהו הנביא, האש יורדת מהשמים והגשם יורד על הארץ, הם אמרו: "ה' הוא האלוקים". כלומר, כל מה שאנחנו רואים את האש ואת הגשמים שיורדים מהשמים, הם למעשה כוח ה' שמתלבש בכל מיני כוחות שונים.

אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

לפי זה צריך לפרש את הביטוי "אלהי ישראל" שמופיע בפרשה שלנו ולומר כי ה' מתגלה בעם ישראל כשם שהוא מתגלה בכוחות הטבע השונים. שם זה מתגלה ביעקב אחרי שהוא קונה חלקת אדמה בארץ ישראל. "וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (בראשית לג כ). והוא מתגלה בעיקר לעיני העמים, ולכן הפעם הבאה שבה הוא מופיע היא בשעה שמשה ואהרון באים לפרעה ומבקשים שישחרר את בני ישראל. "וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א).

בכל התורה כולה השם הזה מופיע 5 פעמים בלבד. אבל בסיפור הפלישתים, כאשר הם מחזירים את ארון הברית לעם ישראל, הוא מופיע 7 פעמים ב-11 פסוקים (שמואל א ה ז – ו ה). עד אותה שעה חשבו הפלישתים שהם יכולים לקחת את הארון וה' יהיה איתם. אבל המכות הכואבות שהם קיבלו גרמו להם להבין שארון הברית לא שייך להם, למרות שהארון אצלם. ה' שוכן בתוך נפשות ישראל ולא בתוך נפשותיהם של הפלישתים.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ

כך מסביר אור החיים הקדוש את המילים "ה' אלהינו", שהכוח האלוקי מתגלה דרכינו. שה' "שוכן בתוך נפש ישראל" (אור החיים ויקרא יט ל). וכך הוא הפירוש של "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" – ה' שוכן בתוך הנפשות שלנו ובתוך הנפשות של אבותינו, בתוך נפשות אברהם יצחק ויעקב.

הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. אֵל עֶלְיוֹן

לאברהם מתגלה השם הגדול, ובגלל זה אברהם עצמו צריך להיות גדול. לכן ה' אומר לו "ואעשך לגוי גדול". ליצחק מתגלה השם הגיבור, גבורה שמתגלה בחיים. לכן ה' רוצה בחיים של יצחק ולא בהיותו קרבן על המזבח. גבורת חיים זו מתגלה בצמחים שיצחק זורע וקוצר מאה שערים. לכן הוא פותח בארות מים חיים, כי זה הגילוי האלוקי  ששוכן בתוך נפשו.

ליעקב מתגלה שם ה' הנורא. על כן הוא אומר "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". השם הנורא שוכן בתוך יעקב ומתגלה עליו כשהוא עומד מול אחרים והם יראים משם ה' שנקרא עליו. "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה ה). השם זה מתגלה גם לבניו כשהם זוכים להכיל אותו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח י).

וְעַל הַנִּסִּים – וְעַל הַמִּלְחָמוֹת
עיקר ההודאה איננה על פך השמן

כל זה מתגלה בנס חנוכה, שבו אנחנו מודים על הנס של ה' שמתגלה דרכנו. אנו אומרים: "וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן. וְעַל הַגְּבוּרוֹת. וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה". ההודאה היא על המלחמות שנעשו על ידינו, ולכן אנו מזכירים ב"על הניסים" את המלחמה – "וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ" – ולא על נס פך השמן.

להודות לה' על הניסים הגדולים בניצחון המלחמות

בגמרא (שבת כא ע"ב): "שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, טִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַּאי וְנִצְחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׁה בוֹ נֵס, וְהִדְלִיקוּ מִמֶנּוּ שְׁמֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׁאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה". ומזה משמע שהדלקת הנרות היא על נס פך השמן. אמנם כתב הרה"ג רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, כי אע"פ שהדלקת הנרות בבית היא כעין הנס שנעשה בפך השמן, עם זאת אנו מודים בו על נס המלחמה. ולכן אנו אומרים "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר כלל נס פך השמן, משום שאין ההדלקה באה כזכר לנס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקדוש ברוך הוא נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה (שו"ת מנחת שלמה תניינא ב - ג סימן נח). וכל כולה של ההדלקה לא נועדה אלא "שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות".

ולדעתו אמירת "הנרות הללו" בעת ההדלקה היא חלק ממה ש"קְבָעוּם וַעֲשָׁאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה". שאין הכוונה רק על ההלל שאומרים אחרי תפילת י"ח בשחרית, אלא גם על אמירת "הנרות הללו". ולדעתו נשים חייבות בהלל ובהודאה בחנוכה, ואע"פ שלא אומרות הלל בתפילת הבוקר, יוצאות ידי חובה בהדלקה ובאמירת "הנרות הללו" בעת ההדלקה של הנרות.

ההדלקה היא כאמירת "הלל"

באופן זה מתרץ הרה"ג אוירבך את השאלה למה מדליקים נרות חנוכה במשך שמונה ימים. הרי ביום כ"ה כסליו שחררו את בית המקדש ולא הספיקו להדליק בו נרות בלילה. ועונה כי ההדלקה של נרות חנוכה בימינו היא לא על מציאת השמן או הדלקתו, אלא על נס המלחמה, והוא היה ביום כ"ה כסליו, אע"פ שהיה אחרי זמן הדלקת נרות. כך הוא גם מתרץ את קושיות הבית יוסף למה מדליקים נרות ביום הראשון, שהרי לא היה בו נס בעניין השמן, שממילא הספיק ליום אחד. זו גם הסיבה שבגללה נהגו להדליק בבית הכנסת בברכה. ולכאורה לא נזכר דבר זה בגמרא, ואין מברכים עליו. ועונה ואומר כי "ההדלקה היא כאמירת הלל".

על פי זה יובנו יותר דברי גאון עוזנו בעל הבן איש חי, שכתב בספרו "עטרת תפארת" (אות כ"ו) כי הנשים צריכות "להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול. גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה". במיוחד בעת הדלקת נרות.

זמן הדלקת נר חנוכה
ארבעה זמנים

בשו"ע (תרע"ב) מופיעים ארבעה זמנים להדלקת נר חנוכה. וזה לשונו: א] "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה (דהיינו צאת הכוכבים), לא מאחרים ולא מקדימים". ב] "ויש מי שאומר שאם הוא טרוד, יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק" (וכך עושים בהדלקה של ערב שבת). ג] "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא". לפי דעת השו"ע צריך להזדרז להדליק בצאת הכוכבים ממש. הדלקה בתוך חצי שעה לצאת הכוכבים היא בדיעבד. ד] "ומיהו הני מילה לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין" (יש עוד שני זמנים, האחד הוא דעת הרשב"א והר"ן שמדליקים בתחילת השקיעה, וכן סובר הגר"א. הדעה השנייה היא דעת רש"ל שמביא המג"א שמותר להדליק נרות חנוכה רק עד חצות לילה).

הדלקה אחרי חצי שעה מצאת הכוכבים

על מה שכתב השו"ע "אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין" כתב המשנה ברורה (ס"ק י"א): "כל הלילה - עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה". והמגן אברהם  (שם ס"ק ו) כתב כי מברכים למרות שהכול הוא מספק.

מרן הרב אליהו זצוק"ל הסביר פעם, כי בהלכות חנוכה מצינו כמה פעמים שמברכים למרות שיש ספק הלכתי ולא אומרים "ספק ברכות להקל", כי בחנוכה עיקר פרסום הנס הוא הברכה. ועיקר ההדלקה היא פרסום הנס.

לא מאחרין ולא מקדימין

מקור דברי השו"ע שכתב על זמן ההדלקה "לא מאחרים ולא מקדימים" הוא בדברי הרמב"ם (חנוכה פרק ד ה), והוא מסתמך על סיפור שמופיע בגמרא: "דְּבִיתְּהוּ (אשתו) דְּרַב יוֹסֵף הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ". אשתו של רב יוסף הייתה מאחרת להדליק נרות. "אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף, תְּנִינָא (שמות יג) 'לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה'. מְלַמֵּד שֶׁעֲמּוּד הֶעָנָן מַשְׁלִים לֶעָמּוּד הָאֵשׁ, וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן". וכמו שעמוד הענן והאש היו חלק מהזמן חופפים ביחד, כך אפשר להדליק יותר מוקדם ואין חשש שיהיו הנרות ביחד. "סְבָרָה לְאַקְדוֹמָהּ" חשבה להדליק נרות מוקדם מדי, אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא, תְּנִינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר" (שבת כג ע"ב).

לדעת רש"י והר"ן מדובר בהדלקת נרות שבת, וזה הפשט, כיוון שמדובר באישה שמדליקה נרות, ומן הסתם מדבר בנרות שבת. אבל לפי לשון הרמב"ם, משמע שההלכה הזאת נאמרה על הדלקת נר חנוכה, והסיבה שאשתו של רב יוסף הדליקה נרות חנוכה היא בגלל שרב יוסף היה עיוור, ובאדם עיוור לכתחילה תדליק אשתו, ואם לא יכולה ידליק הוא.

תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם

בדרך כלל מדליקים נרות בבית הכנסת קודם ערבית, מלבד מוצאי שבת שמדליקים אחרי ערבית, ואחר כך מדליקים בבית תוך חצי שעה מצאת הכוכבים. אמנם מי שהתעכב ולא התפלל ערבית בצאת הכוכבים, האם יתפלל קודם ערבית ואחר כך ידליק, כיוון ש"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם", או שיקדים להדליק ורק אחר כך יתפלל?

ה"כנסת הגדולה" כותב שבבחרותו הסכים שצריך להדליק לפני תפילת ערבית, ובזקנותו אמר שצריך להדליק אחרי ערבית. כי תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. אמנם אם לא התפלל לפני צאת הכוכבים לא ימתין וידליק מיד, כיוון שעיקר מצוותה עם השקיעה או מצאת הכוכבים, ואם יתפלל ערבית קודם הדלקת נרות יפסיד את זמן החנוכה בצאת הכוכבים – לכן במקרה זה עדיף שידליק קודם התפילה.

אין תשלומים לנרות

ומעשה היה בלוניל, שאדם שכח להדליק יום אחד וחייבוהו להדליק למחר את הנרות שהחסיר. הבית יוסף (תרעב) כתב כי מי ששכח, או הזיד ולא הדליק בלילה לא ידליק ביום למחרת יותר נרות, כי אין תשלומים להדלקת נרות. לכן אם הדליק ביום הראשון נר אחד, וביום השני לא הדליק מאיזו סיבה שהיא, לא ידליק שניים ביום השני, ולא ידליק שניים ביום השלישי, אלא ידליק שלושה. כל זה בגלל שהדלקת נרות אינה כמו ספירת העומר, שאם לא ספר יום אחד לא מברך למחרת. שבספירה העיקר הוא הוספת הימים. אבל בהדלקת נר חנוכה הוספת הימים אינה אלה לצורך הידור מצווה. "אבל הכא כל חדא מצוה באנפי נפשה היא ומה שמוסיפין משום הידור הוא".

איך מתקנים טעות במספר הנרות

"וכתוב בארחות חיים 'מי שלא הדליק בליל שלישי אלא שתי נרות או בליל רביעי אלא שלשה, זה היה מעשה בלוניל והחמירו שידליק מה שחסר להדליק ואין צריך לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשאה". אבל באמת איננו נוהגים כן, כי כל ההידור של נרות חנוכה הוא מספרם המדויק של הנרות, ואם מוסיף נרות ששכח מאמש, הרי לא ניכר הידור הנס של מוסיף והולך.

ברכת "שהחיינו" למי שלא הדליק ביום הראשון

אדם ששכח להדליק נרות ביום הראשון, האם יברך "שהחיינו" ביום השני או לא? בשו"ע כתוב שמברך ביום השני (תרעו א).

אמנם אם אשתו הדליקה בשבילו וברכה שהחיינו בשבילו, לא מברך ביום השני. מרן הרב זצ"ל סיפר על יהודי מישיבת שבי חברון שנסע לחו"ל לאסוף כסף לישיבה והיה עתיד לחזור בליל חנוכה. וכיוון שלא הגיע להדלקה, הדליקה אשתו בביתם בלילה הראשון וברכה "שהחיינו", והוא שאל האם יברך "שהחיינו" כשהוא מדליק בלילה השני בביתו.

בתשובה שאל אותו הרב האם הדליק או ראה נרות בזמן ההדלקה של היום הראשון. כי אם היה רואה, היה מברך "שהחיינו" ו"שעשה ניסים" ולא מברך עוד פעם "שהחיינו". השיב לו השואל כי באותה שעה היה במטוס ולא היה יכול לראות נרות חנוכה דולקים תוך חצי שעה להדלקתם. מלבד זה במטוס לא יכול היה להדליק הן בגלל שלא היה בביתו, והמצווה היא על הדלקה של נר בבית או בבית כנסת, והן מהסיבה שאין אישור להדליק אש במטוס, ואם ידליק יעבור על איסור גזל.

השיב לו על כך הרב שהוא צריך לברך "שהחיינו" ביום השני, כיוון שהטס במטוס בזמן ההדלקה פטור מנר חנוכה, ואשתו לא צריכה להדליק בשבילו, אלא לבני הבית. לכן, כיוון שהיה פטור בזמן ההדלקה - יוכל לברך "שהחיינו" בלילה השני.

האם מברכים שהחיינו כל יום?

הגמרא (שבת כ"ג ע"א) אומרת שביום השני מברכים רק שתי ברכות. ושואלת האם לברך "שהחיינו" בכל יום, ולהוריד "שעשה ניסים" או לברך "שעשה ניסים" בכל יום ולהוריד "שהחיינו"? ועונה שמברכים "שעשה ניסים" בכל יום כי "נס כל יומיא איתיה".

הסביר רש"י כי כיוון ש"כל שמונה הדליקו מן הפך", אם כן כל יום הוא נס חדש. אבל ברכת "שהחיינו" מברכים פעם אחת "משהגיענו לתחילת הזמן הגיענו". כי "שהחיינו" מדבר על האדם עצמו, שזכה לחיות שנה ולהגיע לזמן הזה של הניסים, ועל כן מברכים "שהחיינו" רק אחרי שנה. "שלענין זמן אנו מברכין לה' שנתן לנו חיות שנה תמימה עד שהגיענו לזמן הזה, אבל מיום ליום לא שייך לברך על נתינת חיות" (ט"ז תרע"ו ס"ק א').

הפרשת מעשרות משמן שנעשה בו נס
שמן ניסי

הרב זצ"ל נהג להביא את הסיפור על אלישע הנביא, שאמר לאשה השונמית למלא את ביתה כדים וכלים ריקים ולמלא אותם מאסוך השמן היחיד שהיה בביתה. נתברך אותו אסוך ומילא כלים רבים מאוד, שמהם התפרנסה היא ובני ביתה בהרחבה.

שאלה האישה השונמית את אלישע האם היא חייבת במעשר על אותו השמן שגדל על ידי נס, שהרי ממעט יצא הרבה, וכשם שאדם הזורע חיטה אחת ויוצאת לו שיבולת חייב במעשר, אע"פ שהחיטה היתה מעושרת, אולי גם היא צריכה לעשר גם את השמן שהתרבה. השיב לה אלישע ששמן זה פטור ממעשר.

בעניין זה כתב הרד"ק (מלכים ב', ד, ז), וז"ל: "ובתוספתא וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא" (תרגום: כתוב בתוספתא שכאשר התרחש הנס אמרה האישה לנביא ה': האם עלי לעשר את השמן הזה או לא? אמר לה הקב"ה זן את הנביאים בדברים שלא חייבים במעשר, וגם את לא צריכה לעשר את שמן הנס הזה).

השמן הזה נקרא אפוא שמן נס, שלא חייב במעשר, והוא איננו שמן זית. אם כך כיצד הדליקו בחנוכה בשמן שנעשה בו נס ודלק שמונה ימים? הרי זה לא שמן זית שבא מעץ זית, אלא זה שמן ניסי? והסביר הרד"ק, שהנס בשמן הזה לא היה שהתרבה כמו השמן של האישה השונמית, אלא שמעט שמן דלק זמן רב. וזה קרה גם ביום הראשון.

והדליקו נרות בחצרות קדשך

מרן הרב זצ"ל היה רגיל לומר שבחנוכה הייתה הדלקה מיוחדת של הנרות בחצר של בית המקדש. רמז לכך יש בברכת "על הניסים" שאנו אומרים בה "והדליקו נרות בחצרות קדשך". והרי לא מדליקים נרות בחצרות בית המקדש, אלא רק בתוך בית המקדש בהיכל. אלא לצורך פרסום הנס הדליקו החשמונאים את הנרות גם בחצר, על מנת שכולם יראו את הנס המיוחד שנעשה להם. ונעשה נס והשמן שמצאו הספיק לכולן.

ויהי רצון שתתקיים בנו תפילתו של רבנו יוסף חיים זיע"א: וּכְשֶם שְבְּיָמִים אֵלוּ עָשִיתָ נִסִּים בְּשֶמֶן הַמְנוֹרָה וְשָלַחְתָּ בּוֹ בְּרָכָה, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תַּעֲשֶה עִמָּנוּ נִּסִּים, וּתְמָלֵּא כֹּל חֶסְרוֹנוֹתֵינוּ מְאוֹצָרְךָ הַטוֹב, וּבְרוֹב טוּבְךָ וַחֲסָדֶיךָ הָרַבִּים תְּמַלֵּא יָדֶינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וַתָּעַשְרֵנוּ מְעוֹשֶר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ, וְתִתֵּן לָנוּ עוֹשֶר גָּדוֹל וְהוֹן רָב מִיָּדְךָ הַרְחָבָה וְהַמְּלֵאָה, הַעֲשִירָה וְהַפְּתוּחָה, וְיִהְיֶה בָּתֵינוּ מַלֵּא בִּרְכַּת ה'. אמן ואמן.