לשון הרע בתקשורת

במדור 'פולמוס' בעלון השבועי 'שבת בשבתו' המחולק בבתי הכנסת, נשאלה השבוע שאלה שעסקה בנושא תקשורת. מי שכתבו בנושא הדיון הם כתב הקול היהודי דוד אור שחר ומשנה לעורך אתר ערוץ 7 עדו בן פורת.

לשון הרע לתועלת: עד כמה צריכים כלי התקשורת להימנע מלשון הרע? מה רמת התועלת הציבורית הנצרכת כדי להתיר פרסום?

זכות הציבור לא לדעת / דוד אור שחר, כתב הקול היהודי

האומץ לומר ביקורת מאפשר בסופו של דבר לשנות את המציאות ולתקנה, כפי שאמר רבי יוחנן (סנהדרין קא:) "מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה". אולם חייבים לשים לב להמשך דבריו "ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים". מסביר רש"י במקום: "שהוכיחו ברבים כדי לביישו".

אם ברצונה של תקשורת ליצור קשר וחיבור בין יהודים, כך שנוכל לחיות חיי שותפות-חיים ציבוריים יחדיו, עליה להיות דבקה במטרתה. לשם כך, נכתבו הלכות 'לשון הרע' שיסייעו לעיתונאי היהודי בעבודתו. מה אסור לפרסם, מה מותר וכיצד.

לפני מספר חודשים, כחלק מתחקיר מקיף של 'הקול היהודי' בנושא ניצול והתבוללות, אשר חלקו פורסם בעיתון 'בשבע' בשבוע שעבר, הגיע לידינו סיפור מטלטל שכונה אצלנו 'פרשת שווארמה 15'. צעירה יהודייה מבית חרדי מנוצלת בידי ערבים, חלקם עבריינים, במשך תקופה ארוכה. התלבטנו האם עלינו לפרסם את הפרטים המצויים בידינו ואם כן כיצד, כשהחשש העיקרי היה פגיעה בשמה של הצעירה ובמשפחתה, לצד התועלת הציבורית הכללית שבדבר. שעות ספורות לאחר שהסתיים הדיון, נהרגה הצעירה בתאונת דרכים. נהג הרכב היה צעיר ערבי שעל פי החשד היה תחת השפעת סמים.

פשוט, שכאשר הפרסום מביא לתועלת - חובה לספר, בתנאי שישנה שמירה הדוקה על הכללים שמנה ה'חפץ חיים'. בסופו של דבר פרסמנו את הפרשייה. האם נגרמה תועלת? ודאי! העבריינים הערבים נעצרו, הופעל לחץ ציבורי על בעל המסעדה לפטר את העובדים הערבים המעורבים בפרשייה, מספר בנות עזבו עם בני זוגן הערבים והתחקיר שימש את שירותי הרווחה לצורך הבנת התופעה.

כל עיתונאי מקבל לידיו במהלך עבודתו 'סיפורים חמים' שיכולים 'לעשות כותרות', ופעמים רבות אף להציף נושאים שהם חשובים באמת. אך כעיתונאים המעוניינים ליצור תקשורת הנאמנה לתורה ומהווה שופר ליראי ה', עלינו לבחון את עצמנו כל פעם בשבע עיניים (שקבע ה'חפץ חיים' בכללי 'שמירת הלשון'), האם אכן פרסום המקרה יביא לתועלת והאם הוא עומד בכללי ההלכה.

לפני כשנתיים צוטט עיתונאי דתי מוכר שאמר כי "אי אפשר להיות עיתונאי טוב ולשמור את ה'חפץ חיים'. אני מתקשה להאמין שיש דבר כזה עיתונאי טוב שמחויב להלכה באופן מלא". אני שמח לבשר - עיתונאי טוב הוא זה המחויב להלכה באופן מלא. עבודה עיתונאית שאינה מחויבת להלכה במלואה, יוצרת חיים ציבוריים ללא ערכים וריקים מתוכן. לא משהו טוב, ובטח לא אלה להם ציפינו מאז נחרב הבית בתשעה באב.

כאנשי תקשורת אנו מחויבים להביא לידיעת הציבור את מה שחשוב שידע ואסור לנו להתעלם או להתחמק גם מ'תפוחי האדמה הלוהטים'. המלאכה העיתונאית נעשית בעיקר על ידי "הצגה בהירה של הבעיות בפניהן עומד הדור, אך תוך כדי כך, לשרטט בשמחה ובאופטימיות את הדרך להיחלץ מהן" (מאמר 'יעלזו חסידים', הרב יצחק גינזבורג).

במילים אחרות, 'זכות הציבור לדעת' אינה תקפה בכל מחיר. אפשר להגדיר ולומר כי 'זכות הציבור לא לדעת'. מדוע מטרידה התקשורת את הציבור בשלל גימיקים וחדשות קטנוניות ובלתי רלוונטיות שמטרתן היחידה היא רייטינג וקידום בעלי אינטרסים זרים? על התקשורת להתמקד בתפקידה, לשם שמיים, כיוצרת קשר בין אנשים ומעלה על נס את מגוון הקולות היכולים יחד ליצור פסיפס יהודי, עם ערכים. יחד עם זאת, עבודתה חייבת להיות ללא פחד מהעברת ביקורת על נושאים הדורשים טיפול ובד-בבד עליה לבקר את עצמה ולהכיר בחסרונותיה.

תקשורת המונים כהלכה / עדו בן פורת, משנה לעורך אתר ערוץ 7

תקשורת ההמונים כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא ביסודה תופעה מודרנית. ראשיתה בעיתונות הכתובה שהחלה להתפרסם בפורמט המוכר לנו לפני קצת למעלה ממאתיים שנה, והמשכה הוא כמובן בתקשורת האלקטרונית לסוגיה, שהתפתחו לאורך המאה ה-20.- הרדיו בראשיתה, הטלוויזיה בהמשך, והאינטרנט לקראת מפנה המאות. לכן, אין פלא שקשה למצוא מענה פשוט וישיר לסוגיות הלכתיות הקשורות במקצוע העיתונאות במקורות ההלכה הקלאסיים.

אולם, למרבה הפלא, גם בקרב פוסקי מאה השנים האחרונות יש מעט מאוד התייחסות לשאלות שכאלו. מטבע הדברים הסוגיות ההלכתיות הרלוונטיות ביותר למקצוע הן אותן סוגיות של מה שניתן לכנות 'איסורי הסיפור', כלומר איסורי לשון הרע ורכילות. ניתן היה לצפות שבעולם שבו תקשורת ההמונים הולכת ותופסת מקום מרכזי, גם בחייהם של יהודים שומרי תורה ומצוות, ימצאו פוסקי ההלכה שיתנו את דעתם בהרחבה לסוגיות הללו.

על רקע זה בולטת במיוחד שתיקתו של מי שהוא במידה רבה אביהן של ההלכות הללו בעידן המודרני, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שחיבר את ספר ההלכה המרכזי בתחום, ספר 'חפץ חיים'. ה'חפץ חיים' חי בדור שבו תקשורת ההמונים כבר הפכה לעובדה קיימת בחייהם של יהודים רבים מאוד, בוודאי בסביבה שבה הוא חי ופעל, ולמרות זאת אין בספר 'חפץ חיים' כמעט שום התייחסות ישירה לסוגיות שעולות מהפרקטיקה של קיום תקשורת כזו.

ניתן לתת לתופעה הזו מגוון הסברים. שני ההסברים הפשוטים ביותר אולי הם חוסר רצון של ה'חפץ חיים' לתת לגיטימציה לצריכת תקשורת המונים, שעל פי הסטנדרטים שאותם הוא הציב בספרו לא יכולה שלא להיות נגועה באיסורי הסיפור הפאסיביים, קבלת לשון הרע ושמיעת רכילות. ואולי העניין הוא חוסר רצון לתת לגיטימציה לעבודה כעיתונאי, שבה החשש גדול עוד יותר, כי האיסורים שכמעט לא ניתן שלא לעבור עליהם הם האיסורים האקטיביים.

תקשורת המונים כהלכה

למרות זאת, ההנחה שלי היא שקיימת דרך לייצר ולצרוך תקשורת המונים על פי ההלכה, למרות הקשיים הרבים הטמונים בכך. ראשית חשוב לשים לב לעובדה שהתרגלנו לראות את הלכות לשון הרע ורכילות כפי שהן מופיעות בספר את עמדת ההלכה שאין-בלתה. אולם כאשר באים לדון בתחום שבו החפץ חיים בחר, כנראה במודע, לשתוק, צריך אולי לחזור אחורה, למקורות ההלכה בנושאים אלו, בגמרא, בראשונים ובראשוני האחרונים, על מנת לגבש תמונה הלכתית מדויקת יותר.

ניקח למשל את הסוגייה של 'לשון הרע לתועלת' שהיא הסוגייה המרכזית ביותר הלכה למעשה עבור עיתונאים. מתי קיומה של התועלת יכול להצדיק פרסום לשון הרע? למשל, כאשר אנו חוששים שאדם מושחת עומד להתמנות למשרה ציבורית, או כאשר מדיניות של בעל שררה פוגעת שלא בצדק קבוצה חלשה שאיננה מסוגלת להתגונן בפניה.

על פי תפיסתו, ה'חפץ חיים' מצמצם מאוד את תחולת ההיתר של לשון הרע לתועלת, עד שהוא הופך אותו כמעט לכזה שהוא בבחינת "דרוש וקבל שכר". אולם לפחות בחלק מהראשונים ניתן לראות עמדות שונות, ודאי ב'רוח' הנושבת מהן. למשל עמדתו של רבנו יונה המופיעה בספר שערי תשובה: "ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת".

נכון, כמובן שהדברים צריכים זהירות רבה, אבל גם בנושא הזה מן הזהירות הוא שלא להיזהר יותר מדי. עיתונאי ירא שמיים צריך לחשוש לא רק מלפרסם מה שאסור לפרסם. הוא צריך גם להיזהר שלא להימנע מלפרסם מה שנכון וראוי ונכון לפרסם.