בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את הרופאים של מצרים. הם מוזכרים לא בהקשר של רפואת יעקב, שנאמר עליו "הנה אביך חולה", אלא בהקשר של חניטתו של יעקב אבינו. רופאים שיודעים לרפא את החולי לא היו בימיהם, וזה חידוש של דורות מאוחרים יותר. במצרים העיקר היו הפירמידות והחניטה ולא רפואה של בני אדם חיים. העולם התקדם ותוקן וחזקיהו התפלל על הרפואה שתבוא לעולם. "חזקיהו חידש חולי שיתרפא, אמר לו: העמדת אותו עד יום מותו, אלא מתוך שאדם חולה ועומד חולה ועומד הוא עושה תשובה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, הה"ד (ישעיה לח) "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו" (בראשית רבה סה ט).
בדורות האחרונים יש פיתוח עצום של הרפואה. ה' נתן חכמה, בינה ודעת בלב הרופאים, ולפני 200 שנה פיתחו בעולם גם את החיסונים. עד לגילויים היו המגיפות גורמות למוות המוני ממחלות כמו דבר, אבעבועות שחורות, טיפוס, כולרה, שחפת, אדמת, צהבת, שיתוק ילדים ועוד.
לפני 200 שנה פותח החיסון הראשון לאבעבועות על ידי אדוארד ג'נר. כותב על כך בעל הפירוש "תפארת ישראל": "וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער (אדוארד ג'נר) שהמציא האפאקקענאימפפונג (החיסון לאבעבועות) שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין" (בפירושו למסכת אבות ג בועז).
כידוע, המגיפה הזו השמידה את כמעט חצי מתושבי אירופה במגיפה השחורה. כך היה בעולם במגיפות דבר, כך בשפעת הספרדית וכך במגיפות אחרות שכילו מיליוני בני אדם בכל היבשות בעולם, ובזכות החיסונים נעלמו מחיינו כמעט בלי שוב.
לפני 65 שנה פיתח יונה סאלק את החיסון נגד פוליו שגורם לשיתוק ילדים. סאלק רצה להציל כמה שיותר ילדים והחליט לא לרשום פטנט על החיסון. כך תוכל כל מדינה לייצר את החיסון במחיר נמוך ויותר ילדים יתחסנו. על פי חישוב שנעשה מאוחר יותר, החיסון יכול היה להביא לו רווח של 7 מיליארד דולר. בעזרתו חוסלה מחלת הפוליו בכל העולם חוץ מהודו וניגריה שהתנגדו לחיסון.
כדי להבין את המשמעות של החיסונים והתרופות, כדאי לזכור כי לפני כ-200 שנה היו בעולם מיליארד אנשים. עד אז האנושות לא הצליחה לגדול מעבר למספר הזה, שכן שוב ושוב פרצו מגיפות וצמצמו מאוד את האוכלוסייה. מאז שפותחו החיסונים האנושות גדלה מאוד והיא מונה כיום 7.5 מיליארד אנשים.
העולם שהיה שמם ברובו הפך להיות מיושב ומלא חיים. תוחלת החיים בעולם הכפילה את עצמה מ-40 ל-80 שנה. מיתת ילדים עד גיל חמש הצטמצמה מ-40% תמותה בין הילדים ל-0.3% תמותת תינוקות בישראל.
מה קרה בעולם שהביא רפואה לעולם? בניין ירושלים. יש פסוק בתהלים (קמז) שאומר כי בניין ירושלים מביא רפואה: "בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם ה֑' נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס: הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם". מי שמתבונן רואה כי ההתפתחות הגדולה של הרפואה והחיסונים השונים למחלות השונות מקביל לבניינה של ירושלים.
לפני כ-230 שנה התחילו עליות של יהודים לירושלים. גם תלמידי הגר"א וגם תלמידי הבעש"ט החלו להתיישב יותר ויותר בירושלים. החתם סופר עורר את תלמידיו לעבור מהגליל לירושלים והשפעתו הייתה רבה ביותר. גם במישור הבינלאומי עברה ירושלים ממעמד של עיר ישנה ושכוחה למוקד פעילות של ארגונים בין-לאומיים, מעצמות אירופאיות, ותנועות דתיות נוצריות שונות.
במדינות מפותחות כדוגמת ישראל מצליחים להתגונן מול הקורונה באמצעים מתקדמים והיא לא מזיקה כמו שהייתה יכולה להזיק. כדי להבין מה עלול להיות אם לא נזהרים נזכיר כי לפני יותר מחודש אמר נשיא איראן כי בארצו יש יותר מ-25 מיליון אנשים שחלו בקורונה. אם התמותה היא רק 1% מהחולים, הרי שיש באיראן רבע מיליון מתים מקורונה.
כך הם אחוזי התמותה באפריקה או מרכז ודרום אמריקה ובכל המדינות המתפתחות. אפילו בארה"ב התמותה היא גדולה, במיוחד בריכוזי אוכלוסייה כמו ניו יורק או ניו ג'רסי. ברוך ה' שאנחנו גרים בישראל, שיש ממשלה אחראית ששומרת על חיי האוכלוסייה ומשלמת מחיר יקר כדי שלאנשים יהיו חיסונים בין הראשונים בעולם. בזכות האנשים הטובים הללו המגיפה לא מזיקה כמו שהיא מזיקה במקומות אחרים בעולם וכמו שהייתה מזיקה בעבר (ראה שו"ע תרעו ב).
על כל אלה אנו מודים ומשבחים ומפארים לה' יתברך שהוא חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה על כן "אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב, בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ" (תהילים לה יח). על כל החסדים שאתה עושה לנו.
אנחנו לא ניכנע ליצר שמחפש כמה רע בעולם. אנחנו לא נהיה כפויי טובה. אנחנו לא נאמר שהחיסון רע ומסוכן. לא נעליל על האנשים שפיתחו את החיסון שהם רוצים רק כסף. לא נוציא שם רע על הממשלה ששילמה מיליארדים להביא את החיסון ונאמר שהיא חורשת עלינו רע וכד'. אנחנו נאמר בפה מלא תודה לה' על כל הטוב שגמל לנו ותודה לכל השליחים שלו.
בתורה כתוב "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות פרק כא יט). ובגמרא "תָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, 'וְרַפֹּא יְרַפֵּא', מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפֹּאת" (ברכות ס ע"א). ובשולחן ערוך כתוב שזו לא רק רשות אלא גם מצווה וחובה: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות" (ש"ע יו"ד סימן שלו סעיף א).
בהלכות שבת כתב השו"ע "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים" (שכח סעיף ב). "שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר לא תעמוד על דם רעך" (משנה ברורה ס"ק ו).
בירושלמי כתוב כי הרב הנשאל - הרי זה מגונה. פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש ברבים שמותר ומצווה לחלל שבת בשביל להציל נפשות ולא יצטרכו לשאלו. "ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות" (משנ"ב שם).
חובת הרפואה היא כל כך גדולה, עד שאמרו חכמים "ר' חזקיה רבי כהן בשם רב אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא ב"ד מכין וחובשין. אמר ר' יוסי בי ר' בון אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק" (ירושלמי קדושין מח ע"ב). וכן הוא ברמב"ם: "כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכסא, ומים מצויין כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכים וחובשים" (דעות פרק ד הלכה כג).
בגמרא אמרו שחובת ההצלה היא על ידי גדולי החכמים, ולא מחפשים נוכרי או גוי שיעשה את פעולת ההצלה: "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא פד: שו"ע שכח יב). ויש לזה כמה טעמים. האחד, שאם יהיו רגילים לעשות את פעולות ההצלה על ידי גויים, יחשבו אנשים בטעות שרק על ידי גויים מותר ולא יצילו כשאין גויים. או שיחפשו אותם ועד שימצאו יסתכן החולה. לכן לכתחילה לא מחפשים את הגויים ומיד עושים על ידי גדולי ישראל שמהם ילמדו כולם כי זו מצווה של הצלת נפשות.
יש אומרים שהחשש הוא שאם יעשו את ההצלה על ידי גויים או ילדים או נשים וכד', ולא על ידי גדולים, המצילים יחשבו שהם עושים איסור ועל כן לא יעבדו בכל כוחם ויכולתם (משנה ברורה סימן שכח ס"ק לג). ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי - עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל - עושין ע"י א"י (א"ז) וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי, אין לעשותו על ידי אינו יהודי (רמ"א).
מכל ההלכות הללו למדנו את החובה הגדולה של הרופא לרפא ולהציל חיים, "לא תעמוד על דם רעך". ואת החובה של האדם עצמו להתרפא ולרפא את ילדיו. ובכלל זה החובה להתחסן שהיא מצילה חיים. ובמיוחד במגיפה שזו לא רק רפואה של אדם אחד, אלא של קהילה שלמה. שכל אחד שנדבק - מדביק אחרים ומעביר את המחלה מאיש לרעהו, והרבה אחרים חולים בה ולבסוף נפטרים כמה מהם.
לפי הגמרא אסור לאדם לסמוך על רחמי שמים ולא להתרפא, אע"פ שה"רפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה, כמ"ש 'מחצתי ואני ארפא' אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם" (ט"ז שלו א). ולכן יש מצווה להתרפא.
בספר דברי הימים (ב פרק טז) מסופר על אסא מלך יהודה שהיה חולה ברגליו ושם מבטחו רק ברופאים ולא בתפילות ולא נתרפא. "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ, וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרפְאִים". ויש אומרים כי בגלל זה חזקיהו "גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ" (פסחים נו ע"א). "לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד" (רש"י). וכן כתב הרמב"ן (בחוקתי) "שאין מעשה רפואות בבית הצדיקים".
אמנם להלכה נפסק כי חובה להתרפא ולהתחסן. ולא יחזיק אדם את עצמו צדיק גדול שכל מעשיו מושגחים מלמעלה, בחינת "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן", שהוא לא מפחד ממגיפות "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ" (תהילים צא).
ולכן חובה להישמר. "תָּנוּ רַבָּנָן, דֶּבֶר בָּעִיר - כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'". הגמרא מספרת על רבא, גדול החכמים שהיה נזהר בשעת מגיפה וסוגר את החלונות "רָבָא, בְּעִידָן רִיתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵי, דִּכְתִיב, (ירמיה ט) 'כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ'" (בבא קמא ס ע"ב).
כן מספרים בגמרא על רב שמואל, רבי ינאי ורבי זירא, שהיו גדולי החכמים, שלא היו הולכים במקום סכנה. "לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה, לוֹמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמַּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס, וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס - מֵנַכִּין לוֹ מִזְכְיּוֹתָיו" (שבת לב ע"א). כן מביא בשו"ת הרשב"ש (סימן קצה) כי "גדולי חכמינו ז"ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז"ל שברח ממנה פעמים".
כן פסק הטור כי נכתבה החובה לרפא "שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג". או שלא ימנע מלרפא "שלא יאמר הקדוש ברוך הוא מוחץ ואני ארפא?". על כן בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצווה היא ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות (יורה דעה שלו).
בשולחן ערוך יש הלכות שלמות על זהירות שלא להידבק ממחלות. "צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין. ולא יתן פס ידו תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם רע וכו'" (שו"ע יו"ד קטז סעיף ה).
וברמ"א שם: "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור". ומזכיר שם את ההלכה שהזכרנו לעיל "לברוח מן העיר כשדבר בעיר" ומסכם כי שומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה.
בפתחי תשובה מביא את תשובת הרשב"ש (קצ"ה) שהקשה מה תועיל הבריחה כשיש מגיפת דבר, הרי אם נכתב בראש השנה למיתה מה מועיל הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומביא את הגמרא שאומרת "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים". שאם אדם מסכן את עצמו ומתקרר או מתחמם ומזיק לעצמו, על זה לא נאמר הכל בידי שמים. זה בידיים של האדם וזה באחריות שלו. ולא יסכן את עצמו ואחר כך יבא בתלונות לה'. על זה נאמר במשלי (יט ג) "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ".
בדרך דומה כותב גם רבי אליעזר פאפו, בחיבורו חסד לאלפים, יורה דעה, עמ' קמז: "יש לברוח מן העיר כשיש דֶבֶר בעיר בתחילת הדבר או ייכָּבד וישב בביתו ויסגור בעדו, ובכן יסגור ה' בעדו. ואיתא בזוהר הקדוש: 'ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו', אם לא עברו כי אם על זה שלא נסתרו, ועברו על מצוה רבה של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', היא הנותנת שנענשו. ושומר נפשו השם יחיהו וישמרהו ומִצער ונזק יצילהו, כי מצות 'ונשמרתם' ראויה היא שתגן".
במגן אברהם (או"ח תקעו ס"ק ג) הביא את דברי השל"ה "דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת ואם לא עשו זאת הן חייבין בנפשותם". כן הביא את דבריו בדרכי תשובה (יו"ד קטז ס"ק צד) "עי' בס' בית דוד הספרדי סי' נ"ז שהביא מהקיצור של"ה ששפך חימה על העולם המקילין בזה בזמן הילוך מכת אבעבועות קטנות בין התינוקת הנקרא בלאטרי"ן בל"א בר מינן. ואין נזהרין לברוח עם התינוקת ולהוציאם מן העיר שהם עתידין ליתן את הדין על אותן יונקי שדים שלא חטאו שלא חשו אבותיהם להבריחם".
יש אומרים שהחיסון הזה נעשה מהר ולא נבדק, ובאמת אין זה נכון. החיסון הזה נבדק על מאות אלפי בני אדם ונמצא שאין בו חשש. על פי ההלכה סומכים על מומחים ולא על שמועות. בעולם יש ראשות עולמית גדולה לבדיקת תרופות , FDA, המוחזקת כחברה מחמירה ביותר, והיא אישרה את השימוש בחיסון הקורונה. על כן לא נכון להוציא שם רע בלי שום ביסוס.
מדינת ישראל הושיבה צוות מומחים והם בדקו וקנו את החיסונים ומחסנים קודם את הרופאים ואת קציני הצבא, שהם האנשים החשובים ביותר לניהול המדינה ולהצלתה. והרי אם התרופות הללו לא היו בטוחות מדינת ישראל לא הייתה נותנת אותם לאנשי הרפואה ולאנשי הביטחון בתחילה.
נכון שיש בין הרופאים שאומרים כי החיסון הוא מסוכן, אבל כנגד הרופאים הללו יש מאות אלפי רופאים ומומחים בכל העולם שאומרים שהחיסון מציל חיים. בשולחן ערוך כתוב כי כשיש מחלוקת בין הרופאים - שומעים לרופא שאומר שצריך להתרפא. "ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מחללין" את השבת בשביל לרפא על פי הרופא שאמר שצריך (שו"ע או"ח שכח ס"ע י).
ואפילו ביום כיפור, אם רופא אחד אומר שאדם צריך לאכול ורופא אחר אומר שלא צריך לאכול – מצווה על החולה לאכול ביום כיפור (שו"ע או"ח תריח ס" ב). ואפילו אם האוכל הוא טרף (שולחן ערוך יורה דעה סימן קנה סעיף ג).
אם החולה לא רוצה לקחת - כופין אותו (מגן אברהם סימן שכח ס"ק ו) שהוא כמו אדם מתאבד שמונעים ממנו להתאבד. במיוחד במגיפות שזה שאינו מתחסן מדביק אחרים. לכן בימי קדם היו מבודדים את הנדבקים במגיפות, שנאמר על מצורע "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו).
וכתב הרמב"ן "כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר". וכן היה עם ארבעת המצורעים שבעת המצור על שומרון לא הורשו להיכנס לעיר וישבו פתח השער (מלכים ב ז, ג). וכן כתב הסמ"ג, שהמצורע "עושה לו (בבית הכנסת) מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון שלא ידביק את האחרים". אמנם בימינו לא כופים חיסונים, אבל כופים בידוד ולא מאפשרים למי שלא חוסן להגיע למקומות שיכול להדביק אחרים.
אנשים שמפיצים את השמועות כנגד החיסונים חושבים שהם עושים טובה, ובאמת מדובר בחוסר אחריות. הפצת השמועות הללו היא הוצאת שם רע על אנשים שמסרו את נפשם להציל את החיים של העולם. זה גם מונע מאיתנו לומר תודה לה' על כל הטובות שהוא עושה לנו.
הגרוע מכל יכול להיות שאחרי 120 אדם יגיע לשמים ויגידו לו שהשמועות שהוא הפיץ גרמו למישהו לא להתחסן והוא מת בגללו."מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב: נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה" (תהלים לד יג). יהי רצון שתזכו לראות טוב כל ימי חייכם. אמן.
הגמרא במסכת ברכות (ס ע"א) אומרת: אָמַר רַב אַחָא, אָמַר רַב, הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר, "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי, כִּי אֵל רוֹפֵא נֶאֱמָן אַתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת, לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפֹּאת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ". אָמַר אַבַּיֵי, לָא לֵימָא אִינִישׁ הָכִי.
אמר אביי, שלא יאמר אדם "לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפֹּאת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ". דהיינו ש"לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים" (רש"י) שאין זה נכון "דְּתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, (שמות כא) 'וְרַפֹּא יְרַפֵּא', מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפֹּאת".
ובפוסקים כתוב שהתפילה לפני הריפוי או החיסון נכונה גם להקזת דם וגם לכל רפואה אחרת. "וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש, ולכן ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה" (משנה ברורה סימן רל ס"ק ו).
הגמרא שם שואלת: כשאדם יוצא מהרופא מה יאמר? "כִּי קָאִי, מַאי אוֹמֵר? אָמַר רַב אַחָא, 'בָּרוּךְ רוֹפֵא חִנָּם'". וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן רל סעיף ד). והפוסקים אומרים שצריך לברך בשם ומלכות. "וצריך לומר בשם ומלכות (ב"י וט"ז) אבל לא ראיתי נוהגין כן" (פמ"ג) (משנה ברורה סימן רל ס"ק ז).
מכאן למדנו להודות לה' גם על המחלה שבאה לעורר אותנו וגם על התרופה שבאה להציל אותנו. "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (הושע ו א). "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". ונודה לו על הכול "וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ: זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ: צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיה יב). אמן ואמן.
