מגילה איש וביתו
חשוב מאוד שלכל אחד תהיה מגילה כשרה בביתו, כתובה על קלף, כדי שיוכל לקרוא לעצמו, לאשתו ולילדיו בכל שנה. הדבר נכון במיוחד השנה, שיש הרבה חולים או מבודדים שלא יכולים לצאת לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה, ולא מועיל לקרוא להם מגילה באמצעות זום או מגילה מודפסת.
הדרך היחידה שבה יכולים חולים מאומתים או מבודדים לשמוע מגילה ולצאת בה ידי חובה היא שמישהו יקרא להם ממגילה כשרה על קלף בחדר סמוך או ליד ביתם, או שהם יקראו בעצמם. ויכול אדם לקרוא בעצמו ממגילה גם אם אינו יודע את הטעמים (אם כי כדאי שלפני שהוא קורא את המגילה לעצמו ממגילה כשרה, שיקרא אותה עם טעמים ממגילה מודפסת או שישמע אותה מוקלטת כדי שלא יטעה). אבל גם אם הקורא יטעה בניקוד או בטעמים אין בכך בעיה, ובלבד שלא ישנה את המשמעות כמו וּמָרְדֳּכַי יָשַׁב במקום ישֵׁב כמו והָמָן נָפַל במקום נֹפֵל (שו"ע תרצ ס"ע יד).
ואפשר לברך על המגילה למרות שהוא קורא את המגילה ביחיד או במשפחה. מנהג האשכנזים לברך לפניה ולא לברך אחריה אם קוראים בפחות מעשרה, ומנהג הספרדים לברך לפניה ואחריה גם כשקוראים ביחיד (שו"ע תרצב א).
אם נזכה ולא יהיו חולים או מבודדים בביתנו, נוכל לעשות חסד ולהשאיל את המגילה לכמה וכמה אנשים מאומתים או מבודדים שיקראו אותה לעצמם, או לקרוא להם בעצמו עם ברכה. ואפשר לקרוא את המגילה כל היום לקריאת היום, וכל הלילה לקריאת הלילה.
כשבאים לדון על רמקול או על רדיו או מחשב או טלפון, צריכים לזכור כי על אף העובדה שהקול שעובר דרכם נשמע אנושי, במיוחד אם יש גם תמונה, אין יוצאים ידי חובה מהתפילה הנשמעת דרכם, שהרי גם בהקלטה, בשידור חוזר או בדיסק הקול נשמע חי לגמרי וכל אחד מבין שלא עונים על כך אמן.
כך כותב המנחת שלמה: "כמו שהשומע קול שופר מתוך תקליט של גראמופון, אף על פי שתנועת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת השופר, הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר" (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט).
גם אם אדם שומע מקרא מגילה בשידור חי, בסופו של דבר הוא שומע דבר דומם שנראה כמו דבר חי, על כן כמעט כל הפוסקים אומרים שאין אפשרות לצאת ידי חובה במקרא מגילה או תפילה באמצעות רדיו, טלפון, זום, אינטרנט, טלוויזיה וכד' כמו שיבואר לקמן.
יש דיון בשאלה האם השומע קדיש דרך אחד האמצעים הללו יכול לענות אמן. לדעת רוב הפוסקים אין לענות אמן, וזו אמן יתומה שחמורה מאוד. כן יש לדון במה שכולנו נוהגים לענות אמן כששומעים ברכות של שבע ברכות ברמקול, שהרי לא שמענו את הברכות מפי המברך אלא מפי חפץ דומם.
על חומרת עניית אמן בלי ששמענו ברכה לפניה אמרו חכמינו: "כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו". ומהי אמן יתומה? כשאתה לא יודע איזו ברכה ברכו, רק שמעת אנשים שאומרים אמן ואמרת ביחד איתם (רש"י). ומהי אמן חטופה? שלא שמעת את הדברים עד הסוף אלא רק חלק מהברכה, ולפני שסיימו אותה כבר אמרת אמן (ערוך). אבל אם שמעת דבר אמיתי ונכון – תאמין בו מכל הלב ותאמר זאת בשלמות ולא "אמן קטופה" - בבליעת אותיות. "וכל המאריך באמן - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז ע"א). האם כששומעים ברכה ברמקול או בכל כלי אחר זו נקראת אמן יתומה?
כששומעים ברכה ברמקול יודעים מה הברכה ולא שומעים את קולו של המברך באמת, אלא מתוך רמקול שאין לו רוח חיים. בזכות הרמקול אתה יודע מתי המברך סיים את ברכתו ומה הוא אמר. אבל באמת לא שמעת אותו. האם עונים אמן כששומעים ברכה ברמקול? תשובה לשאלה זו נמצאת בגמרא (סוכה נא ע"ב) שממנה נלמד כי אפשר לענות אמן על שמיעת ברכה ברמקון גם בלי לשמוע את המברך ישירות.
הגמרא מספרת על בית כנסת באַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, "אָמְרוּ, כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לִפְנִים מִסְטָיו, פְּעָמִים שֶׁהָיוּ שָׁם שִׁשִּׁים רִבּוֹא כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְאָמְרֵי לָהּ, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְשִׁבְעִים וְאַחַת קַתֶּדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים, וְכָל אַחַד וְאַחַד אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב, וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּנוּיָה בָאֶמְצַע, וְחַזָּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְכֵיוַן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת 'אָמֵן', הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין, וְהֵם עוֹנִין אַחֲרָיו 'אָמֵן'". ואיך ענו בבית כנסת זה "אמן" כשלא שמעו את הברכה ורק ראו את הסודר?
הבית יוסף הביא את דעת תלמידי רבנו יונה שאומרים כי מותר היה למתפללים באלכסנדריה לענות אמן למרות שלא שמעו את החזן "מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד, וכיון שלא היו עושים לחיוב שכבר יצאו ידי חובתם לא נחוש אם לא שמעו הברכה, אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה". הר"ן מוכיח את הפירוש הזה מהגמרא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שסיפרה את הסיפור של בית הכנסת באלכסנדריא על קריאת התורה ולא על ברכות חובה.
כדבריהם פסק השו"ע (קכד ח) שכאשר יוצאים ידי חובה בברכה – אסור לענות אמן אם לא שמעו את הברכה. אבל אם מדובר בברכות של חזרת הש"ץ או של העולים לתורה – יכולים לענות אמן אפילו אם ראו סימן לסיום הברכה ולא שמעו את המברך. לפני זה אפשר לענות אמן על ברכה ברמקול ששומעים בחתונה. לעומת ברכה, קדיש וקדושה שנשמעה ברדיו, טלפון או מחשב שדינם שונה כדלקמן.
רש"י ותוס' (ברכות מז ע"א) תירצו באופן אחר ואמרו כי המתפללים באלכסנדריה היו יודעים את הברכה שברך המברך אע"פ שלא היו שומעים אותו, ולכן היו יכולים לענות אמן. אבל אם אינם יודעים מה ברך המברך – אסור להם לענות אמן על ברכתו. גם לפי התירוץ הזה מותר לענות על ברכה שאתה שומע ברמקול בחתונה, שהוא כמו הסודרין שסימנו לקהל מתי לענות אמן למרות שלא שמעו את המברך בעצמו.
הרמ"א פסק כדברי התוס' אבל רק לחומרה, וכתב: "ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי שליח ציבור, דזה נמי מקרי אמן יתומה". מהמילה "נמי" אתה מבין שהוא מקבל את הפירוש הראשון, שהוא לא יכול לענות על ברכה שחייב עליה אם לא שמע אותה במפורש. כמו כן דורש הרמ"א שגם ידע באיזו ברכה מדובר שזה יוצר קשר בינו לבין השליח ציבור.
לפי זה מותר לענות על ברכה ברמקול בחופה, כי השומע לא חייב בברכה הזאת. וכן כתב המנחת שלמה: "אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפי' סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות ע"י רם קול אז שפיר נגרר אחר הצבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא"כ כשעומד רחוק ושומע ע"י טלפון נלענ"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה, הואיל והוא שומע את הברכה רק מממברנה ולא מפי אדם".
אבל במקרא מגילה, שחייבים בה, אין אפשרות לצאת ידי חובה על ידי שמיעה ברמקול אפילו בבית הכנסת, כי חייבים במקרא מגילה, וברמקול לא שומעים את שליח הציבור אלא את הממברנה. כך פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל לבנות באולפנא בגדרה שלא היו יכולות לשמוע את מקרא מגילה בלי רמקול מחמת המספר הרב של התלמידות. ופסק להם הרה"ג פיינשטיין זצוק"ל כי יתפצלו לשני מניינים. שהרי חיוב בנות לשמוע מגילה הוא כמו חיוב של בנים בקריאת מגילה ואי אפשר להקל בזה (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קכו).
כן כתב בשו"ת ציץ אליעזר שהשומע ברמקול "נחשב כאילו שומע מפי קוף או קטן ואין צריך לומר מפי בת קול שאינו יוצא ידי חובתו לדברי הכל. כי ודאי צריך לשומעם מפי בר חיובא ולא מפי קטן או כל מי שאינו בר חיובא, וכל שכן מפי גלי האויר שהם נושאים את הקול למרחקים גדולים ויוצאים מפי גוף מת של מכשיר הרדיו, ועל כגון זה ודאי נאמר: לא המתים יהללויה" (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן יט).
הגאון רבי צבי פסח פראנק כתב בספר מקראי קודש (דיני חנוכה ופורים עמוד צ"ו), שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרמקול, שכל הקולות כשרים, אלא שצריך שיהיו נשמעים מפי בר-חיובא.
כן גם כתב הגרשז"א במנחת שלמה בשם החזון איש "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים 'אפשר' דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם - קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
שמעתי ממו"ר אבא זצוק"ל כי המתירים לשמוע רמקול בבית כנסת מסתמכים על כך שהנמצאים בתוך בית הכנסת היו יכולים לשמוע את קולו של החזן אם לא היה רעש ורחש של מתפללים רבים. לפי זה הרמקול רק עוזר להתגבר על הרעש של האנשים. וזה מקור ההיתר של הסודרים באלכסנדריא.
למה הדבר דומה? לסוכה שנמצאת בין שני צוקים. "עשתרות קרנים" או בין שני מגדלי ענק והאדם היושב בה יושב בצל הקירות ולא בצל הסוכה, אעפ"כ הסוכה כשרה כי אנו אומרים "דל עשתרות קרנים - איכא צל סוכה" (סוכה ב ע"א). קח את הצוקים מכאן ויש צל לסוכה מצד עצמה. גם כאן היה אפשר לשמוע את קולו של החזן מצד עצמו אם לא היה רעש, ולכן אפשר לשמוע מגילה ברמקול (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד).
אע"פ שהרב פיינשטיין החמיר ברמקול, התיר הציץ אליעזר במכשיר שמיעה לאדם שלא שומע טוב אע"פ שגם הוא כמו רמקול קטן, כי ראה תשובה בספר הלכות קטנות (ח"ב סימן מ"ה) שהשיב בחרש המדבר ואינו שומע כי אם ע"י שעשה כלי לאזנו כמו חצוצרות, והשיב דחייב לענות אמן. כי בשידור רדיו "הבת קול נעקר ונצטייר באויר ופורח ואין לו קשר עוד עם המשמיע". אבל במכשיר שמיעה יש קשר בין הדיבור לשומע (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן יט).
בשמיעת קדיש או קדושה או י"ג מידות דרך רדיו, טלפון או מחשב יש בעיה נוספת והיא הפסקה של טינוף או של נוכרי בין מקום שליח הציבור לבין מקום השומע. כך כתב הבית יוסף בסימן נה: "כל שיש עם השליח ציבור עשרה כל השומע קולו עונה קדיש או קדושה ואריך מדרבי יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".
"וכתב על זה מהר"י אבוהב ז"ל דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף, ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו".
כן פסק השולחן ערוך (נה כ) "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים". וכתב כף החיים שם (ס"ק צה) שזו "הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב בית יוסף שדין חדש שלא מצאו בפירוש כי אם בפוסק אחד כותבו בלשון יש מי שאומר".
למרות המניעה הזאת כתב בשו"ת מנחת אלעזר להתיר שמיעת קדיש וקדושה וברכו דרך חוטי הטלגרף כי הם גבוהים מהקרקע, ואם יש ברחוב גוי או יש טינוף על הקרקע הרי הם נמצאים על הקרקע ולכן הם לא מפסיקים בין שליח הציבור לבין השומעים. "ואין הקול כלל למטה מעשרה בדרך הילוכו בזה – על כן יש לומר דמותר כנזכר". אמנם אם אדם עומד קרוב לבית הכנסת ויש בין בית הכנסת לבינו גוי או טינוף – כיוון שהקול עובר גם דרך הגוי, לא יענה אחרי הקדיש והקדושה (שו"ת מנחת אליעזר חלק ב סימן עב).
המנחת שלמה חולק עליו ואומר כי אי אפשר לענות על קדיש וקדושה שעוברים דרך חוטי הטלפון, שהרי אם יש בין שליח הציבור לשומע מקום מטונף - לא יכול העונה לענות על קדיש וקדושה, כי כשיש דבר המפסיק בין המברך לשומע, בטל גם היחס שביניהם. למרות שגם במקום המטונף שפיר נשמע הקול אלא ששם אסור לענות. כל שכן אם לגמרי נפסק הקול במקום שבין שליח הציבור לשומע שבטל היחס שבין השומע ובין הקורא והתוקע.
מלבד הטעם של הפסקה על ידי טינוף, יש מניעה לענות אמן או לצאת ידי חובה ברדיו, טלפון, טלוויזיה ומחשב וכד' בגלל שהקול הנשמע מהם הוא בגדר הד ולא בגדר קול. כך כתב הראשון לציון הרה"ג בן ציון חי עוזיאל זצוק"ל שלא יוצאים ידי חובה בשמיעת קדיש או קדושה או כל דבר אחר דרך טלפון וכד'. ומקורו הוא מהמשנה במסכת ראש השנה שאומרת "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא". ובגמ' כתוב "אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור יצאו" (ר"ה כז ב).
למד מכאן הרה"ג בן ציון חי עוזיאל זצוק"ל "שכל קול היוצא מפי אדם או כל מכשיר אחר יש לו שני צלילים האחד הקול הטבעי והשני הד הקול שהוא נשמע ביותר בתוך הבור או במדבר שמם וראשי ההרים. וזהו מ"ש בגמ' (שם כז א) התוקע לתוך הבור וכו' אם קול הברה שמע לא יצא 'ואמאי ליפוק בתחלת תקיעת מקמי דליערבב? תרי קלי מחד גברא לא משתמעי'.
"הרי שקול האדם מתפצל לשנים, האחד הוא צליל קולו היוצא מתוך גרונו והשני הד הקול המתערב בין גלי האויר ונתקל, במקום שמחזיר את הקול לאחוריו ומשמיע את קולו למרחוק כאלו יוצא ממולו ומצדדין ועל זה אמרו שמאיש אחד אי אפשר לשמוע שני קולות אלא שומעים קולו או הד קולו המכה גלים תיכף, וזהו קול הברה שאמרו במתניתין אם שמע קול הברה לא יצא".
על פי זה קבע הרב עוזיאל זצוק"ל כי אי אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת טלפון או רדיו שמשדר קריאת מגילה או תפילה. "ולא עונין אמן וקדושה אלא בקולו של אדם בן דעה ובן מצוה". ולא בטלפון, רדיו, טלוויזיה ומחשב שאינם קולו של אדם (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן כא).
כך כתב הרב אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר: "אציין בזה לשו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן רע"ו שנשאל בהיו יושבין במערה וקורין את המגילה ואחד שומע מרחוק הבת קול וכן בשופר, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור אם יצא, והשיב דאפשר כיון דבעינן שומע ומשמיע (ר"ה כ"ט א) ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע דלא יצא, רמז לדבר 'מפיו יקרא אלי' (ירמיה לו) דבעינן שומע מן הפה" (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן יט).
אם בבת קול לא יצא, כל שכן בקול שעובר דרך קווי רדיו. כן כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן פה) כי הקורא במגילה צריך כוונה להוציא את השומע ידי חובה. ואין לרמקול שום כוונה, ואי אפשר לעשות את הרמקול שליח להעביר את הכוונה. "והוי כעין ראייה או מחשבה שאי אפשר לעשות על זה שום שליח או שום ענין להעבירו מקצה אל הקצה אלא צריך לזה הבעלים בדווקא וכל שצריך איזה סיוע בדבר ע"י שום פעולת מכונה א"א להעביר מחשבה".
עוד כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן עב) "כשהקול מובא ע"י מכונה הרי כבר נפסק כח האדם והקול אינו מקושר עוד בגוף האדם כלל ולא הוה אלא כזורק אבן למעלה וחוזר לתחתיו דאע"פ דהאבן נופל והורג האדם אבל כבר נפסק מכאן כח האדם ואינו מקושר עוד בכחו, ולכן שוב אינו יוצא ולא הוה אלא כקול הנשמע על הרעקארט (תקליט) שהגם שהוא קולו הנשמע מ"מ נפסק ממנו כח האדם ואיננו מקושר בו עוד".
בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן סח) כתב כי בהקלטה אסור לענות אמן שהקול המדבר נפסק מכבר "וכפיס מעץ יעננה", אבל השומע בשידור חי, "שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסוים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. והרי זה דומה למה שאמרו בסוכה (נא:) במעשה של בני אלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל רב ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי השליח צבור את הברכות, והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן. והסבירו התוספות שם שאין זה בכלל אמן יתומה, הואיל והיו יודעים באיזו ברכה השליח צבור עומד, ורק לא היו שומעים אותו. והוא הדין כאן שהוא שומע הקדיש ויודע על מה שהוא עונה אמן רשאי לענות על קדיש או על י"ג מידות בסליחות וכד'".
לדעת הפוסקים שהובאו לעיל אי אפשר לענות אמן על קדיש או על ברכות בשידור רדיו, טלוויזיה, מחשב או טלפון, ולא לענות על קדושה או י"ג מידות כמבואר לעיל, וכן אנו פוסקים.
גם לדעת הרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל אסור לענות על דבר שחייב בו כמו מקרא מגילה. כל המחלוקת הזו היא רק בקדיש או בקדושה או בי"ג מידות של סליחות וכד' שאינו חייב בהם. אבל בקריאת מגילה לית מאן דפליג שאדם לא יכול לצאת ידי חובה בשמיעתה ברדיו או בזום או בטלוויזיה או בטלפון או בכל כלי אחר.
על כן אנו חוזרים על הצעתנו לקנות מגילה כשרה לצורך מקרא מגילה בפורים בלילה וביום, ואם לא מצא מגילה יחפש לשאול מחברו מגילה כשרה על קלף לצורך קריאתה אפילו מעלות השחר בשעת דחק זו (תרפז א).
ואם השתדל ולא מצא מגילה על קלף ישמע קריאת מגילה במחשב, ואם אין ישמע ברדיו או בטלוויזיה משום פרסומי ניסא ויסתמך בזה על דעת המנחת אליעזר שאפשר לשמוע קריאה שעוברת דרך חוטי טלגרף בשעת דחק גדולה זו. אבל לא יברך על הקריאה הזו ולא יענה אמן על הברכות ששומע דרך חוטי הטלגרף, כיוון שהמנחת אליעזר יחידי בהיתר זה. וגם הוא התיר רק כשהשידור עובר דרך חוטי טלגרף, אבל לא כשהם עוברים דרך האוויר. לכן עדיף להשתמש במחשב שהקולות עוברים בחוטים ולא ברדיו ובטלוויזיה שהקולות עוברים באוויר.
ויהי רצון שנזכה להשראת שכינה מתוך שמחה, למסמך גאולה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
