מי שלב יהודי ער בקרבו אינו יכול להשאר אדיש בימים שדם יהודי נשפך, כמו הפיגועים האחרונים בירושלים (נכון לזמן כתיבת הדברים). אכן, התגובה הראשונית, שאמורה להיות טבעית, היא בעצם הרגישות. לא יתכן שנשמע על פיגוע רצחני והדבר יעבור ליד אוזננו כאילו מדובר בתאונה על המאדים. פרשות השבוע שאנו קוראים בתקופה זו, מחנכות אותנו לראות את עם ישראל כולו כמשפחה אחת גדולה, שהרי לכולנו אב ואם משותפים – אברהם אבינו ושרה אמנו – וקשר-הדם הזה מלמד על קשר נשמה עמוק. לכן כל פגיעה ביהודי נוגעת לכל אחד ואחת מאתנו, כולנו ערבים ומעורבים זה בזה.
אך מעבר לקומה היסודית של עצם הרגישות, מתעוררת השאלה – נכון יותר, התביעה מעצמנו – "מה עושים"? אנשים אכפתיים מרגישים שלא די בהשתתפות בצער במקום שאפשר לעשות משהו, לשנות, להזיז, ואפילו מעט. מה באמת עושים? אפשר להצביע על שני כיוונים, שניהם נכונים, ושניהם לא נכונים.
יש אומרים, כיון שהכל בידי שמים, הכיוון הנכון הוא בפנייה אל הקב"ה. אפשר למשל לארגן עצרת תפילה, אפשר לעורר על 'התחזקות' בהרבה מישורים, בתורה ומעשים טובים, באהבת ישראל ובתיקון המדות. באופן כללי, כל אלה נכנסים תחת הכותרת תפילה, כיון שהצד-השווה הואשאיננו פועלים ישירות לתיקון המציאות הכואבת, אלא פונים ישירות ל"בעל הבית" ומבקשים ממנו לעשות כאן סדר. בעיקרון, יש כאן נטייה יהודית בריאה: אם יש צרה, עומדים בתפילה, "ויצא יצחק לשוח בשדה". וודאי שמפתח הישועה נמצא רק בידי ה'.
אבל כאן באים אחרים וטוענים, במדה רבה של צדק: מתי ניתן להסתפק בתפילה – כאשר מדובר ב"מכה משמיים". אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות הקיימת הינה תוצאה של מחדל אנושי. הרי יש ממשלה בישראל שתפקידה לדאוג לביטחון האזרחים, ברחובות ובכבישים ובכל מקום בארץ, וחייבים לומר שמדיניות הביטחון כושלת ומסוכנת, החל משחרור מחבלים (שחוזרים לעשות פיגועים!), דרך"הוראות פתיחה באש" המסכנות את חיילינו, ועד למדיניות "מכילה" המעודדת פורעים ומסיתים.כאשר צריך לעשות משהו בתחום הזה, אסור לעצום עינים ולהמשיך להתפלל, כמו שיעקב אבינו לא עמד והתפלל שהברכות יגיעו אליו אלא הלך ופעל, ואף עטה על עצמו את ידי עשיו...
אז מהלעשות היום? אולי נארגן הפגנות! הרי זו דרך ידועה להתחיל להזיז דברים במגרש הפוליטי (אגב, ההפגנה הראשונה המוכרת לנו מתוארת בגמרא, כעצה לבטל גזרת המלכות נגד התורה, "בואו והפגינו בלילה").
אכן, הדרך של התפילה לבד אינה מספיקה. לשם כך, נשים לב להבדל בין תפילה לתורה. התפילהאינה מתיימרתלנקוט עמדה ולומר לנו מה לעשות, העיקר שיהיה כבר טוב. אבל התורה הינה הוראת דרך, עשה כך ואל-תעשה כך. בתפילה האדם מבקש מה' שיפעל, ובתורה ה' פונה אל האדם ומצוה עליו לפעול. והנה הכתוב אומר בחריפות "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה": מי שעוסק רק בתפילה, לכאורה בדבקות-דתית מופלגת, ומתעלם מכך שיש אמירה של התורה כיצד לנהוג באותה מציאות שאתה מתפלל עליה – זהו ציור מעוות של יהדות, כאילו אנו בורחים לעבר "מלכות השמים" ומוותרים על תיקון העולם, על דרישת המשפט, הצדק והיושר. כדאי לקחת דוגמא ממנהיגותו של הרבי מליובאוויטש, שלא הסתפק ב"מבצעים" של הפצת יהדות (מבצעים שאין סוף לחשיבותם), אלא התריע שוב ושוב על מדיניות בטחון פסולה של ממשלות ישראל.
ובכן,מה לעשות? תפילה לבד עלולה להיתפס כבריחה מאמירה מתקנת של התורה. אלא שגם דרך הפעולה בנוסח ההפגנות אינה נשמעת מספיקה משום-מה, מורגש שמשהו חסר.העניין הוא שהפגנה יוצאת מתוך הנחה שיש הנחות יסוד משותפות, ורק צריך 'ללחוץ' כדי להביא לפעולה נכונה. אלא שהמצב הקיים הוא שבאמת עלינו לתקן מן היסוד את התשתית הרעיונית עליה בנוי השלטון. לא נאמר "יש ממשלה בישראל", אלא צריך שתהיה ממשלה לישראל, צריך שהאמירה של התורה (ולא רק של התפילה) תהווה את היסוד החוקתי לשלטון יהודי מתוקן בארץ ישראל. זה נשמע חלום? כמו שהחלום הציוני הגשים את עצמו, ודאי שהחלום היהודי השלם יגשים את עצמו לבסוף, אם רק תרצו...
התפילה הינה הכרחית, כי לולא עזרת השם אין מה לדבר, וכדי שלא נשגה לומר "כוחי ועוצם ידי"... התורה הינה הכרחית, כי יש לתורה מה לומר – כן, גם במדיניות הביטחון – ויש דרך שעלינו ללכת בה. את שני אלו צריך ללכד לאמירה מתוקנת ומתקנת במישור הציבורי.
לכן אפשר להציע, במקום עצרות-תפילה ובמקום הפגנות, לעשותעצרות של תשובה ציבורית. שהרי 'חזרה בתשובה' אמיתית אינה מסתיימת במישור הפרטי (ההכרחי) אלא ממשיכה למישור הכללי, לחיי החברה והציבור, בשאיפה לתיקון המדינה בדרך התורה. בעצרת מסוג זה, יש משהו מעצרת-התפילה המוכרת, המעוררת את הלבבות ומכריזה על קבלת עול מלכות שמים, אבל עם התוספת ההכרחית של התורה המורה לנו לפעול במציאות. עצרת זו לא תהיה גם כהפגנה פוליטית (בסגנון "אנו קוראים לממשלה") כי האמירה העיקרית היא שענייני הציבור אינם מנותקים מהתורה, ושעלינו לפעול למען הנהגה מתוקנת ההולכת בדרך התורה ומביאה טובה וברכה לכולם.
כמובן, עצרות וכינוסים הם רק המנוע לעורר את השינוי הרצוי, להגיע בקרוב למהפכה של ממש – מהפכה בדרכי נועם שכולנו מצפים לה.
השקפה 1 כ"ו שבט תשע"ה 13:16 ברסלב מאיר