"קדֹשׁים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדֹשׁים" – איך מקיימים את זה? הרמב"ן כותב ש"קדֹשׁים תהיו" פירושו להתרחק מתאוות ומעשים מכוערים, ומסביר שלכאורה אדם יכול לקיים את כל המצוות ולהזהר מעבירות ועדיין להיות "נבל ברשות התורה", זולל וסובא, שטוף בתאוות ומנבל את פיו... לכן נאמר הציווי הכללי "שנהיה נקיים וטהורים ופרושים" (וממילא אין דבר כזה "נבל ברשות התורה"!). בהמשך לזה, יש סוברים שזו מצוה מיוחדת בתרי"ג מצוות, כמובא בספר חרדים, וכן מכריע אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרקים כז, ל). כשאומרים שדבר מסוים הוא "מצות עשה מן התורה" יש בזה תוקף, וגם קביעה שזהו דבר יסודי ביהדות (האידישקייט) שלנו, להיות יהודי פירושו להיות קדוש.
קדש עצמך
אם כן, להיות קדוש פירושו "קדש עצמך במותר לך" (כמו שהמושג קדושה בכלל קשור להבדלה ופרישות). פתגם חסידי אומר "מה שאסור, אסור. ומה שמותר, מיותר" – כל מה שאסור לעשותו צריך להיות אצלנו "מחוץ לתחום" לגמרי, לא שייך בכלל. ההתמודדות היא עם מה שמותר: מותר לאכול את המעדן הזה (הוא כשר למהדרין), אבל האם אני צריך אותו, או שאני עושה זאת רק לסיפוק תאווה בהמית? כאן באה המצוה להיות קדוש, כהנחיה כללית לפרוש ולא לצרוך סתם בלי חשבון, תרבות הקדושה במקום תרבות הצריכה. הציווי "והתקדשתם והייתם קדֹשׁים" כתוב פעמיים בתורה: בפרשת שמיני בהקשר למאכלות אסורות, ובפרשת קדושים בהקשר לאיסורי עריות. מכאן שעיקר הקדושה והפרישות היא בשני תחומים אלו, אכילה ושמירת הברית.
כמובן, קשה לתת בזה כללים, ויש הרבה יוצאים מן הכלל. למשל, יש הנאה שמסייעת לעבודת השם, כמובא בתניא על "האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו". ויש מצוה של עונג שבת וסעודות מצוה וכו'. אולי מטעם זה הרמב"ן עצמו לא מנה את "קדושים תהיו" בתרי"ג מצוות (למרות דבריו בפירוש התורה), כי אילו היתה זו מצוה מוגדרת היה קשה לומר "אבל יש יוצא מן הכלל"...
והתקדשתם
מה ההבדל בין "והתקדשתם" ל"והייתם קדֹשׁים"? מסביר אדה"ז: "והייתם קדֹשׁים" פירושו להיות במצב שאתה יכול להקרא בתואר 'קדוש', אך דבר כזה מתאים רק למדרגת הצדיק, ולא כהנחיה לאדם הרגיל (שצריך לשאוף להיות "בינוני"). אדרבה, אסור לאדם לרמות את עצמו ולחשוב שהוא צדיק,וגם אם בפועל הוא "בסדר גמור" הרי בחלק הלא-מודע בנפשו יש עדיין הרבה רע. המצוה לנו היא "והתקדשתם" – להתקדש פירושו לנהוג בדרך של התקדשות (כמו המשמעות של בניין "התפעל" בלשון הקודש) למרות שבאמת איננו קדושים. ואז, בעזרת ה', נזכה, ולו במעט, שיתקיים בנו "והייתם קדֹשׁים".
הגדרת ההתקדשות כמצות-עשה מעשית, מדגישה שכל מעשה של התקדשות, אפילו הקטן ביותר, הוא מצוה בפני עצמה ומטרה בפני עצמה. למשל, אם עכשיו אני אוכל והחלטתי שאפשר 'ביס' אחד פחות, קיימתי את המצוה. אם חשבתי לדבר משהו, והחלטתי שזה דבור מיותר, קיימתי את המצוה. אינני אחראי להגיע לתוצאה של "והייתם קדֹשׁים", אלא לעשות מעשים שזו משמעותם.
להנות בקדושה
לעומת ההנחיה הכללית "קדש עצמך במותר לך" הכתובה בגמרא (יבמות כ, א), נאמר בירושלמי (סוף קידושין) "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל". לכאורה זהו כיוון הפוך לגמרי, השולל את הפרישות, ואיך ניתן ליישב בין הדברים?
ראשית, הדבר תלוי במה שהוזכר קודם שבנושא זה צריך הרבה חוש ושיקול דעת מתי ראוי לפרוש ומתי דוקא טוב ונכון להנות, מתי ההנאה מורידה אותך ומתי אתה משתמש בה לטובה. כך למשל אמרו כמה צדיקים שיש מי שמברך כדי לאכול ויש מי שאוכל כדי לברך... אפשר לקחת פרי יפה וטעים כדי להנות ממה שה' העניק ונתן לנו, ולראות בזה הזדמנות להודות ולשבח.
מכל מקום, יש משמעות לכך שמימרה זו מובאת דוקא בתלמוד הירושלמי. הירושלמי הוא בדרגה גבוהה יותר מאשר הבבלי (למרות שבדרך כלל הלכה כבבלי), דרגה של קודש ("מוחין דאבא" בלשון הקבלה) המאפשרת לחיות באופן של "טבע יהודי" מתוקן המרגיש את הקשר לקב"ה גם בתוך ההנאה הגשמית. למעשה, "קדש עצמך במותר לך" אינו יוצא מידי פשוטו - צריך לדעת להתקדש על-ידי פרישות מתאוות - אבל על גבי זהמגיעים לפירוש פנימי יותר: "קדש עצמך במותר לך" – תוך כדי שאתה אוכל את הדבר המותר אתה מקדש את עצמך!
מתוך התוועדות יב-יג תמוז בישוב נוף איילון
