אדמו"ר הזקן מסביר כי על אף שכל יהודי מחויב בכל המצוות, יש לכל אחד מצוה מיוחדת בה עליו להיות "זהיר טפי" – ב"העדפה וזהירות וזריזות" יתרות. ממוצע המלים העדפה-זהירות-זריזות הוא דעת – המצוה פרטית השייכת לאדם היא גורל שלמעלה מטעם ודעת, אבל בכח הדעת להבחין בין המצוות במצוה המיוחדת 'שלו' (שהרי "אם אין דעת – הבדלה מנין?").
הדעת היא שרש מדות הלב, שעיקרן אהבה (חסד וקירוב) ויראה (גבורה ודחיה), ולכן היא עצמה מתחלקת ל"עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" – שני אופני הבחנה ב'מצוה האישית': ישנה מצוה השייכת לשרש נשמת האדם, לפי שרשו באבר פרטי של אדם הראשון. למצוה זו הוא נמשך באהבה, ומרגיש זהר ואור בקיומה (כפירוש החסידי ל"זהיר טפי") – אותה ניתן לגלות באמצעות החסדים שבדעת. יש גם מצוה פרטית בה על האדם להזהר במיוחד (כפשט של "זהיר טפי"), משום שבגלגול קודם הוא פגם בה, והוא חזר לעולם בגלגולו הנוכחי כדי לתקן זאת. מהפגם הקדום במצוה זו נותר 'רשימו', הגורם לקושי רב בקיומה גם בגלגול זה, והגבורות שבדעת – הרגישות למה שצריך להזהר ולהשמר ממנו – מבחינות במצוה זו דווקא לפי ריבוי המניעות והעיכובים עליה.
והנה, בכח הדעת תלוי החיוב במצוות כולן – ילד, גם אם הוא חכם ונבון, אינו חייב במצוות עד שהוא נעשה בר-דעת. מובן, אם כן, שיש זיקה בין החיוב במצוות כולן ליכולת לזהות את המצוה האישית – אין טעם לחייב אדם ב'חבילת' המצוות, בלי שיש לו זיקה אישית לאחת מהן. וגם להיפך, לא ניתן 'להתחבר' למצוה מסוימת בלי להתחייב באמת בכולן. מדוע?
האדם נעשה בר-דעת, ומתחייב במצוות, כשהוא מסוגל להתחתן ולהוליד. "והאדם ידע את חוה אשתו" – הדעת היא המאפשרת בחירת בת-זוג וחבור אליה באופן פנימי-עצמי שמסוגל להוליד ("אין קישוי אלא לדעת"). בחיבור האישי של הדעת יש את הכח לגייס את האדם כולו – עד נקודת התמצית ממנה הוא מוליד – ובכח הבוגר של הדעת להפוך את המשיכה-ההתאהבות האישית למחויבות מלאה, בכל תחומי החיים, שיש בנישואין.
כיוצא בכך, התוכן הפנימי של כל מצוה הוא "יחוד קוב"ה ושכינתיה" – צוותא וחבור בין הקב"ה והאדם. היחוד הזה מאיר במיוחד במצות ה"זהיר טפי" של כל אחד, ומכחה מאיר אצלו גם בשאר המצוות. מי שאין בו די דעת לחוש זיקה אישית לתורה ומצוותיה – המתבטאת בקשר למצוה פרטית מיוחדת – אינו מסוגל להתקשר ולהתחייב באמת לכל המצוות. ולאידך, מי שאינו מחויב באמת, להכל, לא מסוגל לכרות ברית-אמת, שרק במסגרתה מתגלה תמצית האישיות וזיקתה למצוה מיוחדת. הכח הכפול של הדעת, מחויבות כללית מלאה מתוך זיקה אישית יחודית, הוא המאפשר לנו לקיים את כל המצוות "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה... ביחודא שלים".
