מפח העבדות אל פחת ההתמכרות

> פרק א' - מה שאני רוצה או מה שבא לי?

> פרק ב' - כשההצלחה מתחילה לזוז בכיסא

> פרק ג' - יחי המלך החדש!

והבן הנ"ל שנתגרש (אשר הוא בן המלך באמת), עשה מה שעשה ובזבז מעותיו. פעם אחת יצא לבדו לטיל והניח לשכב. ובא לו על דעתו מה שעבר עליו, וחשב: מה זאת עשה אלקים לי. אם אני הבן מלך, בוודאי אינו ראוי לי זאת, ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת, להיות בורח ומגרש. ונתיישב בדעתו: אדרבא אם כן, שהשם יתברך יכול לעשות כזאת, להחליף את בן המלך, ושיעבר עליו כנ"ל, אם כן הייתכן מה שעשיתי. וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי. והתחיל להצטער ולהתחרט מאד על המעשים רעים שעשה, ואחר כך חזר למקומו, וחזר אל השכרות, אך מחמת שכבר התחיל להתחרט, היה מבלבל אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם. 

חרטה מתחילה לענות את בן המלך. התענוג מתחיל לחוש כמה מאוסים המעשים ששקע בהם, ולהבין שיהיה חוסר הצדק שבמצב אשר יהיה- זו אינה סיבה שהוא עצמו ימשיך להפוך את היוצרות ולהתנהג באופן שאינו ראוי לו.

במבט ראשון, התיאור הזה נראה מוכר מאוד- כמעט משעמם. מי מאתנו לא נופל וקם, טועה ומתחרט, או חוזר שוב ושוב למה שהבטיח לעצמו להימנע ממנו? אבל כשנזכרים שהסיפור הזה מדבר על רובד התענוג שבאדם- מתברר שהתמונה שונה: בדרך כלל, אנו מתייחסים לתשובה ולחרטה כפעולות השייכות דווקא לרובד הרצון התכליתי והרציני, הכופה את עצמו על התענוג מבחוץ ומכריח אותו לחדול ממעשיו, שאמנם מענגים ומהנים מצד עצמם אך יש להם השלכות (רוחניות או גשמיות) שלא מוצאות חן בעיניו.

כאן התענוג עצמו הוא זה שמתעורר, ושם לב שכבר לא כיף לו. הוא הולך ומחליף את השעבוד למטרה בשעבוד לדרך. הוא אמנם לא חייב לעשות שום דבר שאינו מטרה לעצמו, וכל מה שהוא עושה זה כביכול ליהנות בלי לחשוב על התוצאות- אבל עכשיו הוא כבר מוכרח ליהנות דווקא בצורה מסוימת: השכרות והזנות ואין בלתן. זו לא התנהגות מלכותית אלא התנהגות של עבד, וגם אם היה חילוף אחד- בן המלך מבין שהוא לא רוצה להיות זה שיגרום לתהליך לחזור על עצמו.

פעם אחת הניח עצמו לשכב, וחלם לו איך שבמקום פלוני יש יריד ביום פלוני, שילך לשם, ומה שיזדמן לו בראשונה איזה עבדות להשתכר יעשה אותו העבדות, אף אם אינו לפי כבודו. והקיץ והחלום הזה נכנס לו מאד במחשבתו. כי לפעמים עובר הדבר תכף מן המחשבה, אך דבר החלום הזה נכנס הרבה במחשבתו, אך אף על פי כן היה קשה בעיניו לעשות זאת, והלך יותר אל השתייה, וחלם לו יותר החלום הנ"ל כמה פעמים, ובלבל אותו מאד.

לאחר כמה מחזורים של הרהורי תשובה ונפילות, מתחיל בן המלך לחלום חלום ובו מצווים עליו להשכיר את עצמו לעבודה "אף אם אינה לפי כבודו". החלום הוא התחושה המנקרת באדם ואומרת כי למעשה, למרות שהדבר לא מכובד ולא נעים לחשוב עליו, הוא כבר משועבד לחלוטין לתאוותיו ולא שולט בהן, ועליו לעשות משהו כדי לשנות את המצב. למרות זאת, בן המלך ממשיך במעשיו.

פעם אחת היו אומרים לו בחלום: אם אתה רוצה לחוס על עצמך, תעשה כנ"ל, והכרח לקים את החלום. והלך ונתן מותר המעות שהיה לו עדיין על האכסניא, גם המלבושים חשובים שהיה לו הניח גם כן על האכסניא, והוא לקח לעצמו מלבוש פשוט של סוחרים, כגון "אפינטשע" , ונסע על היריד ובא לשם. והשכים והלך על היריד, ופגע בו סוחר אחד ואמר לו: רצונך להשתכר באיזה עבדות ? השיב לו: הן. אמר לו: אני צריך להוליך בהמות. תשכיר עצמך אצלי ? והוא לא היה לו פנאי ליישב את עצמו בזה מחמת החלום הנ"ל, וענה ואמר תכף: הן! והסוחר שכרו תכף, ותכף התחיל לשמש עמו ולצוות עליו כדרך האדון על משרתיו.

חוסר הנעימות מביא בתחילה להתעלמות, אך החלום חוזר ביתר תוקף ובן המלך מחליט להיענות לו. התענוג משתכנע שהחלום אמתי והוא אכן משועבד, והוא מרגיש שחובתו-"אם הוא רוצה לחוס על עצמו"- להכיר בעובדות ולתת ביטוי לכך שהשתעבד לתאוותיו, למרות שהדבר לא נעים עבורו; אחרת, יוכל לבזבז את כל חייו בהכחשת מצבו. הוא עוזב את תדמיתו- "המלבושים החשובים" שלו, ו"נשכר לסוחר בהמות".

כפי שמסביר מאוחר יותר איש היער, הבהמות הן אותם העוונות ששקע בהם בן המלך מלכתחילה. השינוי שעוברים העוונות הוא מתאוות נחשקות לבהמות שבן המלך מוכרח לרעות. לאחר שהאדם מבין שהוא נעשה מכור לעוונות, הוא חדל ליהנות מהם ומרגיש רק את ההכרח חסר הבסיס לספק את ההתמכרות.

והוא התחיל להסתכל בעצמו מה עשה, כי בוודאי אין ראוי לו עבדות כזה, כי הוא איש רך, ועתה יצטרך להוליך בהמות, ויוכרח לילך רגלי אצל הבהמות, אך אי אפשר להתחרט, והסוחר מצוה עליו כדרך האדון.

בניסיון להתענג, האדם פונה שוב ושוב לתאוות- שנעשו לדבר היחיד שהוא מכיר. האשמה והאכזבה גדלים, וביחד אתם הניסיונות "לסחוט" הנאה מתאווה שלמעשה מעולם לא סיפקה אותו באמת. כאן החלום הופך למציאות. מה שעד עתה רק ניקר במעמקי הנפש, נעשה לחוויה המרכזית בעולמו של התענוג.

ושאל את הסוחר: איך אלך לבדי עם הבהמות ? השיב לו: יש עוד רועים מוליכי בהמות שלי, ותלך עמם, ונתן לו לידו איזה בהמות שיוליכם, והוליכם חוץ לעיר, ושם נתקבצו יחד שאר הרועים המוליכים הבהמות. והלכו יחד, והוליך את הבהמות, והסוחר היה רוכב על סוס והלך אצלם, והסוחר היה רוכב באכזריות, וכנגדו היה באכזריות יותר מאד, והוא היה מתפחד מאד מאד מן הסוחר, מחמת שראהו באכזריות גדול כנגדו, והיה מתיירא פן יכה אותו הכאה אחת במקלו וימות תכף (היינו כי מרב דקותו, כי היה איש רך מאד, על כן נדמה לו כן). והיה הולך עם הבהמות, והסוחר אצלם. ובאו לאיזה מקום ולקחו השק שמנח בו הלחם של הרועים, ונתן להם (הסוחר), לאכל. ונתנו לו גם כן מלחם זה ואכל.

כשמגיע האדם לשפל כזה, והוא ''יוצא מחוץ לעיר'' וכבר לא מתנהל באופן נורמלי- תגובתו הראשונה היא להתמרד: העבדות הזו "אינה לפי כבודו". אבל הדבר שמציק לו כעת הוא לא עצם העוונות שהוא שקוע בהם אלא התחושה שכבודו העצמי נפגע. איתה קשה לו להתמודד. לכן במקום לנטוש את התאוות, מחפש האדם נחמה בדמות 'רועי בהמות' נוספים- אנשים אחרים השקועים בעוונות. חברתם מספקת לו תירוצים בשפע: "כל אחד מכור למשהו", "קשה לעזוב את כל מה שאתה מכיר", "בלתי אפשרי להתגבר" וכן הלאה. הוא וחבריו ממשיכים ללכת אחרי הסוחר, לאכול מלחמו ומן הסתם גם להתלונן זה לזה על החיים הקשים כרועי בהמות.

נשים לב (והדבר יובן יותר בפרק הבא), שלמרות שהסוחר לא נוגע בו לרעה, בן המלך מאוים מאוד מהאכזריות שהוא מפגין כלפי הסוס, ומרגיש שהוא מוכרח לציית לפקודותיו. הסוחר, הוא הוא תחושת ההכרח וחוסר היכולת להתמודד, משרה סביבו אווירה האומרת: "נכון, איתי אתה סובל, אבל אין לך מושג כמה תסבול בלעדי- אם לא תציית לי ותלך אחרי".

חכו לפרק הבא...