אתמול ושלשום למדנו שהאדם צריך להיות גם בשמחה, מכיוון שה' סלח לו על החטאים, וגם במרירות, מכיוון שהוא חטא.
היום אנו לומדים, שמכיוון שהשמחה היא תשובה עילאה והמרירות תשובה תתאה, צריך שהשמחה תתבטא יותר מהמרירות.
דוד המלך אומר בתהלים "וחטאתי נגדי תמיד", נשמע מהפסוק שצריך להתייחס בעיקר לחטא ולא לכך שה' סולח על החטא, כלומר להיות יותר במרירות מאשר בשמחה, ואיך אמרנו שעיקר ביטוי הנפש צריך להיות שמחה?!
על כך עונה אדמו"ר הזקן, שמכיוון שבהמשך הפרק כתוב "תשמיעני ששון ושמחה..." משמע שהעבודה של השמחה היא העבודה העיקרית, ולכן צריך להסביר שמה שכתוב בהתחלה "וחטאתי נגדי תמיד" הכוונה היא שהחטא עומד 'נגדי' מרחוק (כמו שאת הפסוק "מנגד סביב לאוהל מועד יחנו", פירש רש"י - 'מרחוק').
במילים אחרות: למסקנה צריך להיות בשמחה, אך עם זאת לזכור שחטאתי, בשביל להיות בשפלות ולא להתגאות, שכאשר תעלה איזו מחשבת גאווה במוחי - מיד אזכר שחטאתי, וזכרון זה יעמיד אותי בגובה הראוי לי.
ידוע ששפלות מביאה לשמחה, ולכן זכרון החטא מועילגם לקבל את כל הדברים שעוברים עלי בשמחה. כאשר אזכור שחטאתי אצדיק עלי את הדין, ולא אכעס על ה' שהביא עלי כאלו ייסורים, ואדרבה אשמח בהם. על ידי זה יתכפרו עוד יותר העבירות שעברתי, כי "כל המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו".
מחר בע"ה נסביר מה טוב בייסורים ולמה לשמוח בהם.
