אתמול למדנו שלכל יהודי יש גילוי מההארה הכללית של ה' לעולם.
הגילוי של ההארה הכללית הוא שווה לכל נפש מישראל כי כולם מחויבים בתורה ומצוות.
אך כשיורדים להארה הפרטית ההארה לא שווה בכולם אלא משתנה לפי הדורות ולפי שורשי הנשמות, כמו שלכל אבר פרטי באדם יש תפקיד מיוחד ושונה מהאברים האחרים. ולכן אמרו בגמרא "אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית" (באיזו מצווה אביך היה זהיר ביותר? אמר לו בציצית).
נשאלת השאלה: הרי כל יהודי חייב לקיים את כל תרי"ג המצוות ויותר מזה חוזרים בגלגול בשביל לקיים בפועל את כל תרי"ג המצוות. ואיך אפשר לומר שבהארה הפרטית יש לכל נשמה מצווה מיוחדת?
התשובה היא שבאמת יש חיוב פשוט לקיים את כל המצוות אך יש יחודיות לכל נשמה שכל אחת משקיעה ומתאמצת על מצווה אחרת שמאירה לה יותר (לכן בלשון הגמרא כתוב "הוה זהיר טפי" (היה זהיר ביותר).
ההארה הפרטית שיש לכל נשמה באופן מיוחד מגיעה ממקור עליון למעלה מטעם ודעת, ופשוט לכל נשמה יש תאווה (קדושה כמובן) למשהו אחר.
כאן אנחנו חוזרים לשאלה הראשונה של האיגרת: מה זאת אומרת "חלקנו וגורלנו"? התשובה היא שההארה הפרטית שיש לכל נשמה מישראל היא חלק וגורל כי היא מגיעה ממקור גבוה למעלה מטעם ודעת כמו גורל שלא על פי טעם ודעת.
לסיכום: כל יהודי מחויב בכל תרי"ג מצד ההארה הכללית שמגיעה מיעקב אבינו לכל נשמות ישראל, אך לכל נשמה יש מצווה מיוחדת שאותה היא מחבבת ובה הוא מהדרת במיוחד, כי לכל נשמה יש הארה פרטית שמגיעה מהגורל שלו למעלה מטעם ודעת.
