אתמול למדנו שהצדקה שהאדם נותן מעוררת גילוי אור מלמעלה לעולם הזה, וכך הרע של העולם הזה מתבטל ונהפך לטוב.
יש שני סוגים של צדקה (על פי הפסוק של תחילת האגרת: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם"):
א. ידוע שיהודים בטבעם הם 'רחמנים וגומלי חסדים'. מדות אלו טבועות בהם כיוון שנשמת היהודי מגיעה מהמדות של ה' ובמדות של ה' החסד גובר על הדין כמו שכתוב "גבר חסדו על יראיו", כלומר שהחסד יותר חזק מהיראה וגובר עליה, לכן הנשמה נקראת 'בת כהן', כי כהן הוא איש חסד.
גמילות חסד זו נקראת "מעשה הצדקה", מכיוון שמעשה הוא דבר שכבר נעשה או שרגיל להעשות, וכאן מדובר על גמילות חסד שרגילים לעשות כי ה' טבע אותה בנו, כאשר הוא נפח בנו את הנשמה, וכן בכל יום כאשר ה' בורא מחדש את העולם הוא טובע בנשמה את גמילות החסד.
ב. חוץ מהטבע שקיים בכל יהודי לגמול חסדים, צריך גם לעבוד בחוזק ולתת צדקה הרבה יותר מהטבע, וכמו שאומרים חז"ל על הפסוק "נתן תתן" שנאמר על נתינת צדקה שצריך לתת אפילו מאה פעמים.גמילות חסד זו נקראת "עבודת הצדקה" כי עבודה היא דבר שמתאמצים עליו קשה ונעשה ביגיעה עצומה, פה, בגמילות חסד זו, צריך לעשות נגד טבע נפשו ולבטל את רצונו מפני רצון העליון ברוך הוא.
היום ענינו על השאלה הראשונה באגרת - השאלה היתה מה ההבדל בין מעשה הצדקה לעבודת הצדקה? והתשובה - שמעשה הצדקה הוא הטבע לתת צדקה, ועבודת הצדקה היא שצריך להתאמץ מעבר לרגילות ולתת הרבה צדקה נגד הטבע.
מחר בע"ה נענה על השאלה השניה: למה המעשה מביא ל"שלום", והעבודה מביאה ל"השקט ובטח עד עולם".
יישר כוח 1 ט' אלול תשע"ו 20:40 יהודה